בוקר מזעזע בקלנדיה, מהגרועים ביותר שראינו
בוקר מזעזע בקלנדיה, מהגרועים ביותר שראינו
הגענו לקלנדיה ב-5:15 לערך, לאחר היעדרות של כשבועיים מסיבות בריאותיות. מזג האויר היום נעים יחסית, למרות שאנו בחודש מרס כבר לא כ"כ קר. לא ראינו היום קבוצות של מתפללים ליד החניה או בכניסה למחסום. זרם דליל של אנשים ביציאה מהמחסום. זה סימן לכך שהמצב או טוב מאוד או רע מאוד. כשעברנו לצד הפלסטיני התברר שזו החלופה השניה...
ככל הנראה התורים קרסו בדיוק כשהגענו. שמענו צעקות וראינו אנשים רבים דוחפים זה את זה בערימה בכניסה למכלאות. מדי פעם צעירים מטפסים על הברזלים שמעל הכניסה למכלאות, בנסיון להשתחל אח"כ לתור. המכלאות מכוסות מלמעלה ברשת ברזל כדי למנוע את הכניסה מלמעלה.
פגשנו את מוכר הבייגלה ומוכר סיגריות. הנער מוכר העוגות לא נמצא. הקיוסק נעלם ומוכר הבייגלה הסביר שדרשו ממנו לעבור החוצה. הבלגן גדול. הסככה מלאה באנשים שנסוגו מפני המהומה. רבים מצלמים את המתרחש בטלפונים שלהם, ככל הנראה כדי להראות למעסיקיהם מדוע התעכבו. הספסלים המעטים שנותרו התמלאו אנשים, יושבים ומחכים עד בוש. מדי פעם כמה אנשים ניגשים להתפלל ביחידות או בקבוצות קטנות. הבלגן חוגג. ליד השער ההומניטרי מתקבצים אנשים ונשים רבים, ממתינים לפתיחה.
אנשים מדברים איתנו, מתלוננים על המצב. אומרים שכך היה גם בימים קודמים. המצב בלתי נסבל. קצב הבידוק איטי להחריד, לא ברור למה. אדם אחד פונה אלינו בכעס: בשביל מה אתם באות, אתן לא עוזרות בכלל, רק מסתכלים עלינו כמו על חיות
. אני לא פוחד, הוא אומר, אני אגיד מה שאני חושב. הבהרנו לו שכמובן שהוא יכול להגיד את אשר על ליבו והכעס שלו מובן לנו. טלפונים לחמ"ל לא עזרו, כרגיל.
בשלב מסויים אחת מאיתנו יצאה החוצה כדי להמתין לצלם האורח מעיתון צרפתי שהגיע במונית מרמאללה ואיבד קצת את דרכו. הסברנו לו כיצד להגיע, תוך אזהרה שלא יתקרב רגלית אל מעבר כלי הרכב. מי שמתקרב לשם ברגל מסתכן בכך שיירו בו. השחר עולה על רקע גדר ההפרדה ומגדלי השמירה.
בחזרה בפנים מסתבר שב-6:10 לערך הגיעו 2 מאבטחים והחלו להפעיל את השער ההומניטרי. השיטה כעת היא שהם פותחים את השער לרווחה ואז באים מהצד הפנימי אל הקרוסלה שאחרי השער, ושם מווסתים את כניסת האנשים. בהמשך ראינו שהגיעה גם השוטרת הבלונדינית. לא ראינו חייל מהמת"ק, אך העומס היה כ"כ גדול, שיתכן שהיה ולא הבחנו בו.
הצלם מגיע והוא המום מהמתרחש. אנחנו מסבירות מה קורה מסביב. הוא מצלם ללא הרף, תמונות סטילס וסרטי וידאו. חלק מהאנשים מזמינים אותו לצלם אותם ומשוחחים עימו. כשהמצב הוא כאוטי כל כך אנשים רבים מעבירים את התיקים שלהם דרך הגדר לצד שאחרי המכלאות, ואז הם הולכים להידחף עם כל האנשים. בדוחק העצום יותר קל בלי מטלטלין. כשיעברו סוף סוף את המכלאות, בתקווה שבשלום, יאספו את התיקים.
מאוחר יותר יצאנו החוצה והסברנו לאורח על המתרחש ועל הבינוי הצפוי. בינתיים גדר הפחים שתחמה את המעבר דרך מה שהיה פעם מגרש החניה הולכת ומתמוטטת מהרוח העזה שהייתה בימים הסוערים. משום מה לא מתקנים. תחת זאת ערמו את לוחות הפח לערימה אחת גדולה...
הקיוסק אכן עבר החוצה. אנשים רבים מתגודדים סביבו. מדי פעם מישהו מתפלל. קנינו תה, אך גם הוא היה תפל היום, ולא חם.
כשעלתה השמש רבים העדיפו לחכות בחוץ בשמש הנעימה, במקום בסככה הקרה והמדכדכת.
חלק מהאנשים מתייאשים וחוזרים הביתה. הלך יום העבודה... בחזרה בפנים אין שיפור באופק. העמדה החמישית אמנם נפתחה, אך לפי הכריזה ברמקולים מדי פעם נסגרות עמדות אחרות, מסיבות בלתי ברורות. כאשר המצב כל כך חמור אין כל הצדקה לסגור עמדות אפילו לא לרגע!
ליד השער ההומניטרי אנשים רבים. חלקם כאלה שאינם מורשים לעבור בשער בכלל, או לא כעת (מבוגרים שעוברים בלי היתר מורשים לעבור רק החל מהשעה 8). מורה מתלונן שלמרות שכתוב בהיתר שלו שהוא מורה, לא הורשה לעבור. המאבטחים והשוטרת עושים מאמץ להעביר את הזכאים, שמצטרפים לתורים הארוכים והאיטיים כל כך לפני עמדות הבידוק. פעם או פעמיים ראינו את אחד המאבטחים מלווה אשה עם תינוק או אנשים חולים שהולכים לבי"ח אל עמדת הבידוק ודואג שיפתחו עבורם את הדלת שליד הקרוסלה, כדי שלא יצטרכו להמתין.
יש מקרים שלקח להם זמן להבחין באנשים עם ילדים שמחכים בתור העמוס כל הזמן לפני השער ההומניטרי, ולדאוג שיתנו להם לעבור קדימה. ילד אחד כזה עבר עם אימו וסבתו ואז הם המתינו בצד מסיבה לא ברורה. הילד החמוד, כדרכם של ילדים, לא נתן למצב הכאוטי לדכדך אותו. הוא התרוצץ כל הזמן בעליזות ורק אחרי הרבה נסיונות הצלחנו לצלמו כשעמד לרגע ליד אימו, דוחף את ראשו בין הסורגים.
אנשים מתלוננים, חלקם מבקשים עזרה בקשר לקרובים מנועים ומקבלים את הטלפון של "צוות סילביה". אדם אחד, כעוס מאוד, אומר שאפשר להבין את היטלר. לדבריו היטלר הבין מי זה היהודים ומה מגיע להם. צריך שיבוא היטלר גם לכאן, הוא אומר. צריך שישרוף את כולכם, ואז הוא מוסיף "וגם את אבו מאזן!"...
רק לקראת שמונה החלו להסתמן שוב תורים מסודרים פחות או יותר לפני המכלאות, אך מדי פעם שוב קרסו. בינתיים החלו להכניס דרך השער ההומניטרי את המבוגרים, שנכנסים ללא היתר החל מ-8. בשמונה וחצי, יותר משלוש שעות(!!!) אחרי שהתורים קרסו, התורים היו בערך מסודרים. למרות שעדיין היו הרבה אנשים הצטרפנו לאחד התורים, בשל אילוצים להגיע במועד לבדיקה רפואית. כל הזמן נכנסו אנשים מכל הצדדים, למרות נסיונות של אחרים לשמור על תורים מסודרים. היינו צריכות ממש להידחק בכוח כדי לשמור על מקומנו בתור ולהגיע בסוף אל המכלאות.
כשהגענו כבר למכלאות, במכלאה הימנית, התור שלנו התקדם באופן איטי אך רציף. בהגיענו לקצה המכלאה התבררה הסיבה לכך: מסתבר שאפשר ע"י הזזת הקרוסלה מעט לאחור, להשתחל אל בין שלבי הקרוסלה ולעבור אחד-אחד גם כשהחייל לא פותח את הקרוסלות. שני בחורים צעירים עמדו מבחוץ וסייעו לעוברים להזיז את שלבי הקרוסלה קדימה ואחורה ולהשתחל. כך עברנו גם אנחנו והגענו סוף סוף להמתין לפני אחת מעמדות הבידוק כחצי שעה לאחר שהתחלנו לעמוד בתור. גם שם התור התקדם לאיטו. הבידוק היה איטי להחריד ולקח עוד כחצי שעה נוספת עד שעברנו, וגם זה לאחר שבדיוק כשהגיע תורנו להיכנס לבידוק, החיילים לקחו הפסקה בלתי מוסברת והעמדה נסגרה לכמה דקות.
בזמן שהמתנו התפשטה השמועה שאדם שהתמוטט מוקדם יותר ופונה ע"י החיילים, מת לאחר מכן. אנחנו לא ראינו את המקרה, אך מאחר שהדוחק היה כה גדול וחלק מהזמן היינו בחוץ, הכל יתכן. בדיקה שערכה חברתנו חנה בר"ג מאוחר יותר העלתה שאכן היה אדם שהתמוטט ופונה לטיפול רפואי. למרבה המזל הוא לא מת, אלא התאושש וחזר לביתו. המצב היה מספיק גרוע גם ככה, ואנו מבינות שגם בימים שלפני ואחרי לא היה יותר טוב! למעשה זה רק נס שאין יותר נפגעים ואף חללים בכאוס הזה.
הצלם שהיה איתנו עזב אותנו בשלב מסויים, כדי ללכת למלונו ברמאללה ולהוריד את התמונות. הוא אמור לחזור הנה לקראת 11, אז מתוכננת צעדת נשים לרגל יום האישה הבינלאומי החל למחרת. הזהרנו אותו שעשויים להשתמש בגז מדמיע ורימוני הלם ועשן, אם לא גרוע מכך. מאוחר יותר אכן פורסם שהנשים פוזרו באמצעים כאלה.