מתנחלים בבקעה ממשיכים לאיים באלימות על הרועים הפלסטינים בבקעה

צופות: 
דפנה בנאי (כתבה וצילמה) , נירית חביב, עמרי ברנס ויוהנה ובנטה, תיירות מהולנד ומשוייץ
07/03/2017
|
בוקר

מתנחלי צפון הבקעה ממשיכים לאיים באלימות על קהילות הרועים הפלסטינים, הפעם גם עלינו

אחד מ-3 המתנחלים המאיימים  עלינו 7.3.17.jpg
אחד המתנחלים צופה ברועים מעל סוסו במשך שעות

 

המתנחל בתוך העדר , עוד מתנחל נמצא מצדו השמאלי של העדר.jpg
בדרך הביתה המנחלים פרצו לתוך העדר ודהרו בין הכבשים ובינינו

 

6.00 יצאנו לבקעה במטרה ללוות רועים משבע משפחות מאל חימה, הסובלים מאלימות קשה מצד המתנחלים שהקימו את המאחז הלא חוקי בסמוך אליהם ומנסים למנוע מהם לרעות את עדריהם באזור. בשעה 7.00 בעודנו בדרך קיבלנו טלפונים מבוהלים מתושבי אל חימה: שני מתנחלים חמושים (הם תמיד מסתובבים עם אקדחים בחגורה) נכנסו לתחום המאהל ונמצאים בפתח ביתם. כל הדרך (שעה וחצי) הגיעו אלינו עוד ועוד קריאות שנמהר, כי הם פוחדים שהמתנחלים יזיקו לנשים, לילדים לבתים או לצאן. בפועל, המתנחלים לא עשו דבר מלבד להטיל אימה בנוכחותם, אבל מכיוון שאותם אנשים לפני חודש כבר הרגו בדם קר שתי כבשים ופצעו פלסטיני (ראו דוח זה) אלה לא דברים של מה בכך. אשתו של אבו רסמה ובנותיו היו מבוהלות מאוד, על סף היסטריה. גם הגברים חששו מאוד.

9.00 סוף סוף הגיע קצין של המנהל האזרחי ומייד אחריו קצין גבוה יותר בדרגת סגן אלוף. שאלתי אותם איך זה שאני הגעתי מתל אביב לזירה האלימה מהר יותר מהם, שנמצאים בבקעת הירדן. הסא"ל טען שהוא לא צריך להיות בהיכון לקריאת הפלסטינים. "באתי, לא?" (גם כל הקריאות למשטרה לא הועילו, איש לא הגיע). עוד טען הקצין שמכיוון שהמתנחלים (הפעם) לא זרקו אבנים ולא פגעו פיזית באיש אז "אין מה לעשות" ודרש (ובצדק) שהפלסטינים יצלמו בזמן האירוע. אבו רסמה אמר שלאף אחד אין מצלמהinfo-icon עם טלפון. האמת, הם פוחדים לצלם, פוחדים שיתנכלו להם ובעיקר פוחדים שייקחו מהם את הטלפונים. לתושבי הבקעה הפלסטינים אין שום הגנה מפני אנשים מסוכנים אלה.
במהלך השיחה נאמר שהמינהל פועל עכשיו להוציא צווי הריסה חדשים למאהל של אבו רסמה (זה נשמע לי כמו איום על כך שהזעיקו אותם) וכן שהמאחז החדש בתהליך של הסדרה... כך זה עובד – הפלסטינים מגורשים והמאחזים מקבלים הכשר!

יצאנו עם הרועים למקום המרעה שלהם. הם עושים עיקוף גדול כדי שלא להתקרב למאחז, והדרך במעלה ההר קשה, כשעה לכל כיוון. אנחנו התיישבנו במקום שממנו ראינו את כל קבוצות המרעה. בשעה 12.00 הגיע מתנחל והתמקם על ההר ממול לשטח המרעה. כעבור חצי שעה הצטרפו אליו עוד שני מתנחלים על סוסים והקיפו את הפלסטינים ועדריהם, אך שמרו על מרחק של כ-50 מ' מהם. במשך כשעתיים עמדו וצפו בהם. המטרה -  לחסום את דרכם בתום המרעה כדי שלא יעברו בדרך הקצרה העוברת כ-100 מ' מהמאחד החדש.

14.00 התחלנו להתקפל יחד עם הרועים הפלסטינים על מנת לחזור הביתה, והנה התקרבו שלושת המתנחלים החמושים על הסוסים, נכנסו בינינו, דהרו מסביב ולתוך העדר והכל בפוזה מאיימת. התחושה מפחידה, סוס ורוכבו מתקרבים אליך בפראות וסוטים בשנייה האחרונה... צלצלתי למשטרת אריאל ודיברתי עם רומן. אמרתי לו שאנחנו מרוחקות מהכביש ומכל מקום יישוב ומרגישות מאוימות מאוד על ידי אנשים חמושים שעוקבים אחרינו כבר שעות ועכשיו משתוללים סביבנו ואנו ממש חשות בסכנת חיים. כמובן שדבר לא נעשה. היינו מותשות מההליכה הארוכה והקשה ומהלחץ הנפשי של כל היום.

20 דקות אחרי שמתנחלים סוף סוף הסתלקו וחזרו למאחז, חברתנו מעדה ונפגעה בידה - שני שברים פתוחים. הגיע אמבולנס ואת שאר היום בילינו בבית החולים העמק בעפולה. הביתה הגענו בחצות. חברתנו בגבס ובעוד שבוע יוחלט אם לנתח את ידה או לא. אין לי ספק שלאירועי היום הייתה השפעה על נפילתה ופציעתה, גם אם לא היו תוצאה ישירה של המפגש עם האלימות חסרת הרסן של המתנחלים.