א-ראם: מותרת רק כניסה לגדה ורק בשעות אחה"צ-ערב., קלנדיה: הרי בסוף הם יוצאים, מותשים...

במחסום קלנדיה:

שעה עמדתי וחיכיתי שתצא קבוצת האנשים שמגמת פניהם רצועת עזה וכלום.

הנהג ומלווה הקבוצה היו שם הרבה לפני. יגיעו, הבטיח הנהג, בטח יגיעו. בטח, תמיד הרי בסוף נותנים להם לצאת מהכלוב הפנימי הזה, מהבפנים של המחסום. לפעמים הוא, הנהג, מטלפן אליהם שאחראים שם בפנים ותמיד עונים לו ב: עוד עשר דקות. לפעמים העשר דקות האלו חוזרות וחוזרות ונמשכות שעה, לפעמים יותר משעה. הניסיון לימד אותו לא לטלפן יותר ולא לשאול, הרי בסוף הם יוצאים, מותשים  משהיו כשנכנסו אבל יוצאים.

עזבתי אחרי שעה, לא ראיתי אותם שיצאו, אח"כ סיפר לי מכר שכשהם יצאו השעה הייתה עשרים וחמש דקות אחרי ארבע. כבר הו ימים גרועים יותר.

במחסום א-ראם:

במחסום שחוצץ בין הדחייה לא-ראם מותרת רק כניסה לגדה ורק בשעות אחה"צ-ערב.

היציאה מאותו המחסום, מהגדה לירושלים אסורה.

הגעתי מתוך הגדה, מקלנדיה. חציתי את א-ראם, חניתי בצד המחסום ועמדתי מולו. בהלה אחזה בחיילים. ההשערה הראשונית הייתה שטעיתי בדרך. למה? - כי אסור ליהודים, כי זה מסוכן.

 המפקד הגדיל לעשות והציע לי מה שאסור לו להציע למי שאינו יהודי, לצאת לכוון ירושלים.

לצאת לא רציתי. בצר לו אמר המפקד שהוא חייב להפעיל "נוהל חץ דרוך", שזה אומר שהוא חייב לדווח לחפ"ק שהגיעה יהודייה, כלומר אני, ואז החפ"ק ישלח רכב ממוגן שילווה אותי עד לחילוצי הבטוח מהשטח המסוכן הזה שבו היהודייה עלולה ליפול לידיים זדוניות שיבצעו בה לינץ'.

כמה שההצעות שלו היו מפתות, לי היו תכניות שלא כללו נסיעה בלווי רכב צבאי משוריין.

הנעתי את הרכב האזרחי, הלא ממוגן שלי, עשיתי פרסה ונסעתי למחסום ג'בע.