מת"ק עציון

למרות השמש, היה קר מאוד בחדר ההמתנה והרוח פרצה פנימה.

ברגע שהגענו, נפתחה דלת המכונית שלנו על ידי אישה, אשר שלומית מסרה לה פעם בגדים. בלי שלום, שאלה אם יש לנו בגדים. כשאמרנו שאין היום כלום, טרקה את הדלת והסתלקה. לפעמים הפגישות הללו מאוד לא נעימות. 

בזמנים שונים אנשים המתינו להיכנס, פעם אף עמד שם חייל והביט בהם, וכשקראנו לו, הוא פשוט עזב מבלי לפתוח. עוד ביטוי לבוז והתנכלות. אבל לפחות כמעט בכל מקרה כזה, כששלחנו סמס לאסף, נפתחה הקרוסלה אחרי המתנה קצרה ביותר. אבל גם אז, משום מה, בפעם הראשונה שראינו את זה, הכניסו את הפלסטינים אחד אחד עם המתנה ארוכה בין לבין. הם המתינו אבל הביטו בנו בציפייה ואנחנו סיפקנו את הסחורה.

מצד שני, היה גם אדם שהתלונן מרה שהם מחכים כבר חצי שעה, ואני חייכתי אליו ואמרתי לו, "אתה נכנסת איתי פנימה לפני 5 דקות" והוא חייך נבוך.

אישה בת 62 התקשתה לעבור בקרוסלה אבל הצליחה. היא סיפרה לנו שהיה עליהם להגיע למחסום ולג'ה והוחזרו. אבל במקום לסובב אותם אחורה ולהניח להם ללכת, גררו אותם לעתרות ואז גילתה שהיא מנועת משטרה עד לשנה הבאה. כשייעצנו לה, אמרה לי בהתרגשות, "את סילביה?" ונאלצתי לוותר על הכבוד.

היא סיפרה לנו שאחותה בת ה-65 עבדה אצל שוטר יהודי ומשפחתו זה 50 שנה ויותר. הוא דואגת כי יש לה בן נשוי בן 40 אבל גאה בבתה שמשרתת במשטרה הפלסטינית. שמענו את כל זה כי נתנו לה טרמפ בחזרה לתוך בית לחם.

הגיע אדם שלא נזקק לעזרתנו, אבל סיפר לנו שהיה לו מפעל נרגילות גם בבית לחם וגם בצרפת, וכשהבענו הפתעה, אמר שדווקא בגרמניה משתמשים בנרגילות הכי הרבה. הוא הגיע למת"ק כדי לקבל אישור לטוס מנתב"ג ואמר שלא הייתה לו בעיה.