בקעת הירדן: ביקורים אצל ידידנו מקהילות הרועים

יצאנו ב-9.00 מראש העין. האוטו היה עמוס בשטיחים שאספתי בשבוע האחרון מחברות מחסוםwatch. פגשנו את שרון בצומת להתנחלות חמדת. ליד האוטו הגדול שלה חנה רכב צבאי ושלושה חיילים (אחד מהם קצין בדרגת סגן), עמדו ליד הרכב שלה וניסו לברר למה היא ישבה על הרכב למעלה. שרון ענתה להם שהיא צפתה ברועה הפלסטיני שרעה שם עם העדר שלו, כי זה מה שאנחנו עושים במסגרת פעילות של תעיוש בבקעה - מלווים רועים למרעה כדי למנוע מעשי התגרות מצד המתנחלים. הקצין שאל האם לא ראתה שהיא שוהה בשטח צבאי סגור? לא, אין שם שום שלט שמזהיר, והרי המתנחל שהסתובב שם בנחת עם כלבו, איש לא עצר אותו (הוא כנראה זה שהזעיק את החיילים, שנשמעים היום לפקודות המתנחלים).

חנינו ועברנו לרכב של שרון. מייד הודיע הקצין שגם אנחנו מעוכבות. למה? (אין תשובה). הוא ביקש תעודות זהות. הודענו לו שאנחנו לא נותנות תעודות זהות לחיילים אלא רק לשוטרים. טוב. הוא יזעיק את המשטרה, והתקשר למישהו.

עמדנו לצד הכביש במשך שעה וחצי. הקצין רצה לדעת למה אנחנו באות לכאן. זו הייתה הזדמנות פז להסביר בנחת לחיילים ולקצין מה פירוש המושג "זכויות אדם", מה חשיבותם של ארגונים לזכויות אדם (כדוגמת מחסום ווטש) בקיום משטר דמוקרטי. הם שאלו מדוע אנחנו מגינות על הרועים הפלסטינים, שרועים את עדריהם בשטח מדינת ישראל (!). הסברנו להם שזה לא שטח מדינת ישראל וזו היתה הפתעה עבורם. הם לא ידעו שזהו שטח שנכבש על ידי ישראל בשנת 1967, ומאז אף ממשלה לא ספחה אותו למדינת ישראל. התרשמנו שהם באמת לא ידעו על מה אנחנו מדברות ובהחלט התעניינו במה שאנחנו אומרות.   

אחרי שעה וחצי של "לימוד" הקצין אמר שהמשטרה כנראה לא יכולה להגיע והוא יסתפק בכך שנאפשר לו לצלם את תעודות הזהות שלנו. לזה כמובן הסכמנו מייד, ומיהרנו למלא את המטרות שלשמן הגענו בבוקר לבקעה.

התחלנו בביקור אצל ה' (אחרי משכיות). המשפחה חיה באוהל דל ביותר, יש לה ילד נכה שהיא נועלת אותו באוהל כדי שלא יברח לכביש, ולבקשתה בשבוע הקודם ואחרי שראינו שילדיה ישנים על אדמה חשופה, מסרנו לה שטיחים גדולים לכיסוי. את שמחתה אפשר היה לראות בפניה. היא מיהרה והביאה מים קרים ועוגיות שכנראה קנתה ממש לכבודנו. הודינו לה ונפרדנו לשלום.

משם נסענו לראס אל אחמר. שער גוכיה היה פתוח והפעם הדרך לא היתה בוצית והנסיעה היתה יותר פשוטה. המשפחה של ר' גרה רחוק מהכביש ובדרך אליה עברנו ליד שדות של בצל ירוק, מושקים, והצבע הירוק בלט כל כך על רקע הגבעות וההרים החומים-צהובים בעונה זו של השנה. העברנו להם סכום כסף לכיסוי ההוצאות על הלימודים של שתי הבנות, שוחחנו קצת על הלימודים. בביקור הקודם ראינו את תעודת הבגרות המרשימה של נ' (ממוצע של 8.7/10) והתפעלנו.  קשה להאמין שבתנאים שהם חיים הבנות יכלו ללמוד היטב, להתכונן לבחינות ולהשתוקק להמשך הלימודים. מדהים.

מראס אל אחמר נסענו צפונה אל י'. דפנה רצתה ללמוד ממנו על פרויקט חינוכי שהוא מעורב בו. 

במקחול נפרדנו משרון, שנסעה צפונה להביא לה' טלפון נייד ששכחנו לתת לה. דפנה ואני המשכנו דרומה  לחומסה. ביקרנו את המשפחה של ז', שגרה במעלה הגבעה. לפני שבועיים העדר שלהם חלה ו- 60 כבשים מתו. ז' סיפר לנו על כך בהתרגשות, ואמר שהמחלה כנראה נגרמה מזריקה מקולקלת שניתנה לכבשים על ידי הווטרינר מהרשות הפלסטינית.  
המשפחה כל כך שמחה לראות את דפנה, שמזמן לא ביקרה אותם, והייתה התרגשות גדולה. ושוב נוכחתי לדעת עד כמה הפלסטינים בקהילות של בקעת הירדן אוהבים את דפנה ומוקירים את פועלה.

לאחר מכן נסענו לג'יפתליק, שם ביקרנו את משפחת כ'. ראינו את ש' היפהפייה, שעדיין ניכרים בה סימני הטראומה שעברה בתאונה הקטלנית, שבה נספתה בתה התינוקת. צילמנו את כל הניירת שהם הביאו מבית החולים, כי הם רוצים שעורך דין ישראלי יטפל בתביעת נזקי הגוף מול חברת הביטוח של הנהגים הפוגעים (שהם ישראלים).
היה כבר מאוחר, ויצאנו לדרכינו חזרה הביתה, הגענו כבר בחשיכה.