בית לחם (300)

הגענו ב 5:45 ומאחר והשער המוביל לכניסה לבית לחם היה סגור ליליאנה התקשתה למצוא מקום חנייה. היו שם מאות אנשים ששכבו וישבו על המדרכה החל מטנטור שממול והיה עלינו להידחף בין האנשים שיצאו מהמחסום עצמו.
הנשים התלוננו שהשער ההומניטרי לא נפתח וגרם להן לאי-נעימות. הנציג הצעיר האקומני (מאקוודור) אמר לנו שלפעמים החייל פותח את תור היציאה עבורם כדי שיעברו ולפעמים הוא עצמו מנסה להקל על המעבר שלהן. יש לתהות, מאחר שרישונם של אנשים כה רבים בוטל, מי בדיוק הם ברי המזל שיכולים עדיין להגיע לעבודה? המתנדב סיפר עוד שהוא ראה אנשים שנשלחו חזרה כי הרישיון עצמו לא היה בידם, למרות שהוא הופיע במחשב. אבל לא ראינו זאת בעצמנו.
המעבר היה מהיר והחיילים עבדו ביעילות.
לא היו חיילים אלא רק שלושה מאבטחים, שכרגיל עישנו ולא שמו לב אלינו.
עוד מתנדב אקומוני, שהגיע מהצד של בית לחם, בא לבקש עזרה עבור אדם שנאלץ לקחת את בתו לבית חולים והחיילת אמרה לו שהילדה יכולה לעבור אבל בלעדיו... הילדה בת 6. הוא גם ביקש עזרה לגבר כבן 30 עם בעיות לב, שגם הוא היה צריך להגיע לבית חולים. המאבטחים קראו לשוטר לצאת והוא הקשיב בנימוס אבל אמר שאינו יכול לעשות דבר למרות בקשתנו שיבדוק. כששאלנו למה החייל מעשן, מייד הפגין את סמכותו ואת הבוז אלינו ואמר בטון בהתאם לתחושותיו: "כי נתתי לו רשות לעשן" ואז קרא לחייל ואמר "אתה יכול להדליק שתי סיגריות, אני מרשה לך!" מיותר להזכיר שלא היה לו תג עם שמו ולא היה טעם לשאול לשמו כי זה היה רק מעודד עוד גסות רוח.
עזבנו אחרי 7:00 כשזרם האנשים הלך והתדלדל.