קלנדיה - הפגנה של תושבי כפר עקב

הגענו הפעם מאוחר יחסית. התעכבנו כי אספנו את האורחת שלנו, סטודנטית מגרמניה, ממעונות הסטודנטים בהר הצופים, ואח"כ – כדי להראות לה קצת את השכונות בצפון מזרח ירושלים ואת החומה – נסענו דרך בית חנינא ולאורך החומה עד מחסום קלנדיה. כבר כשהתקרבנו ראינו שיש תכונה מיוחדת וכוחות רבים (יחסית) של משטרה ומשמר הגבול. קיווינו שלא קרה משהו רע. היינו צריכות להסתובב בככר כדי להגיע למקום חניה, ואז ראינו שיש הפגנה בככר וזו הסיבה לנוכחות השוטרים והמג"בניקים. שאר האנשים מסביב התנהגו כרגיל, לאורך החומה ישבו הממתינים להסעה והאזור היה הומה כתמיד בשעה זו.

חנינו והתקדמנו רגלית לכיוון הככר (שנהרסה במסגרת העבודות שנעשות באזור) ואז התברר לנו שזו הפגנה של תושבי כפר עקב. זו אחת השכונות שסופחו לירושלים, אך נותרו מחוץ לחומה. תושביה נאלצים לעבור כל בוקר את המחסום, ברכב או ברגל. השירותים שהם מקבלים מהעירייה דלים ביותר בהשוואה לשכונות אחרות (גם במזרח העיר), למרות שהם משלמים ארנונה כמו כולם. גם שאר השירותים בשכונה לוקים בחסר. הם מבזבזים כל יום שעות במחסום (רבים מהם עוברים עם מכוניותיהם, הנושאות לוחות זיהוי ישראליות צהובות) וזה צפוי להחמיר עם התקדמות עבודות הבניה סביב המחסום.

ההפגנה היתה שקטה ומסודרת. המפגינים עמדו מעבר לגדרות המעקה שסביב הככר, והחזיקו שלטים על הגדרות, בעברית וערבית (אם מגדילים את התמונות ניתן לקרוא את הכתוב בשלטים). ניגש אלינו אדם מבוגר לובש אפוד צהוב זוהר ונעזר במקל הליכה. הוא הציג את עצמו כמי שהיה ראש הועד של השכונה ועמד בקשר עם חברותינו בתקופה שהיו עורכות סיורים, בין היתר בכפר עקב. ניכר היה שגם השוטרים מכירים בהנהגתו והם נותרו מחוסרי עבודה, למרבה המזל.

המפגינים שוחחו איתנו על מצוקותיהם ושמחו שמישהו מתעניין בהפגנה. בשמחה הצטלמו וגם צילמו אותנו יחד איתם. למרבה הצער קשה להאמין שיחול שיפור כלשהו במצבם בקרוב, בוודאי במה שנוגע לקשיי התחבורה והמעבר במחסום, למרות שראש העיר הביע בעבר נכונות לשפר את השירותים לכפר עקב ושכונות נוספות במצבה.

כאשר עברנו לצד הפלסטיני של המחסום השעה היתה כבר קרוב לשבע. במחסום הכל נראה תקין. הלכנו לכניסה למתחם החניה והמחסום בצד המזרחי. אבו רמזי, ידידנו מוכר הבייגלה, לא היה שם. שאלנו עליו את המוכר בקיוסק והוא אמר שהיה והלך כבר. דוכן הפלאפל עדיין היה פעיל, וראינו שנוסף לפלאפל וצ'יפס שטוגנו במקום ושאר מאכלים שהוכנו מראש בקופסאות, יש היום גם כרובית מטוגנת. הלכנו עם האורחת שלנו לכיוון מחנה הפליטים קלנדיה, כדי להראות לה את הצד השני של מחסום כלי הרכב, ואת החומה מצידה הזה והציורים עליה.

בדרך ניתן להתרשם מפקקי התנועה האינסופיים בכל האזור. כשהתקרבנו למחסום הרכב ולמקום בו ניתן לחצות את הכביש גילינו חידוש. כזכור בעבר היה שער בגדר המקיפה את מתחם המחסום והחניה שלפניו, והאנשים שהגיעו מקלנדיה יכלו להיכנס למתחם משם. כבר למעלה משנה שהשער הזה נעול, לא ברור למה, וכולם נאלצים לעשות סיבוב ולהקיף את המתחם עד לכניסה ממזרח. היום נוכחנו לדעת שהפלסטינים פשוט ניסרו חלק מהגדר וכך נוצר חלל בין הגדר לבטונדה שדרכו ניתן להתכופף ולעבור. גם אנחנו עברנו כך בדרכנו חזרה... שנאמר "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". זה תקף, כך מסתבר, לכל עם ולא רק לעם ישראל...

בגלל שהתעכבנו שם שמנו לב לכך שבמחסום נוצרו תורים ארוכים שגלשו אל מעבר לסככה, לא ברור למה. הסתכלנו אח"כ וראינו שאנשים צועדים על הגשר מערבה, כלומר המחסום פועל ואנשים עוברים. עד שחזרנו לשם, אחרי כרבע שעה, כבר לא היו תורים.

בינתיים הסברנו לאורחת על כללי מחסום הרכב, והאיסור להתקרב אליו רגלית. כל המתקרב נורה, וכבר היו כאן קורבנות רבים. מהכניסה לקלנדיה רואים את הציורים על החומה. חלק מהציורים כבר מכוסים בפיח, כתוצאה מהפגנות ועימותים במקום לאורך השנים, אך ניתן להבחין בפניו של יאסר ערפאת מתחת לפיח. מימין לו דיוקן של מרואן ברגותי וכתובות הקוראות לשחרורו, ואז דיוקן נוסף של ערפאת. וכתובות וציורים נוספים.

חזרנו אל המחסום, כאמור נכנסנו גם אנחנו למתחם מתחת לגדר החתוכה וראינו שאין כבר תורים. נזכיר שניתן להיכנס למחסום בשלוש כניסות. הן מובילות לסלאלום, שבקצהו קרוסלה. אחרי הקרוסלה נכנסים למבנה. מול כל קרוסלה יש שתי עמדות לבידוק תיקים (עם מגנומטר ומכונת שיקוף). הגישה אליהן דרך קרוסלה נוספת. מכניסים כל פעם 4-5 אנשים, הם נבדקים ואז פותחים להם קרוסלה נוספת כדי שיעברו לאזור בדיקת התעודות. כשהם עוברים לשם מכניסים קבוצה נוספת לבידוק התיקים. בדיקת התעודות של הפלסטינים שיש להם כרטיס מגנטי נעשית באופן אלקטרוני, כמו בנתב"ג. שמים את הכרטיס, מסתכלים למצלמה והמעבר נפתח. מי שאין לו כרטיס עובר דרך בידוק ידני. זה כולל אותנו, בעלי תעודות הזהות הישראליות, וגם את תושבי כפר עקב שהפגינו בחוץ (הם מחזיקים בתעודות כחולות של תושב). גם הילדים נכללים בזה. להם אין עדיין תעודת זהות, הם מציגים את תעודת הלידה הישראלית שלהם.

בחרנו בכניסה האמצעית, כי משם ניתן לראות בד"כ גם את מה שקורה בצד ימין ובצד שמאל. ראינו שאנשים חוזרים מולנו חזרה בסלאלום ולא הבנו למה. כשעברנו התברר שהדלתות המפרידות בין שלושת חלקי האולם היו סגורות, כך שלא ניתן היה לעבור מצד לצד בחופשיות. בחלק האמצעי שאליו נכנסנו, רק אחת מהעמדות היתה פעילה, אבל בפועל היא היתה כרגע סגורה ולכן נוצר תור גדול וקצת בלגן. אנשים רבים התייאשו, חזרו חזרה לסלאלום ועברו לכניסה אחרת. אנחנו מחכות לראות מה יקרה כאן. עמדנו בצד כדי להשקיף על המתרחש, וגם כדי לא להידחק מטעמי קורונה. כשהחלו להכניס אנשים היו קצת דחיפות בתור וצעירים שניסו לתפס על המעקה ולהגיע לראשית התור ונתקלו בכעס מצד העומדים בתור.

כאשר הלחץ השתחרר הצטרפנו לתור. חנה נכללה בחמישיה שעברה והאורחת שלנו ואני נותרנו מאחור, ממתינות לנגלה הבאה. אך כנראה שהחיילת בתוך הבודקה המבוצרת הבחינה שאנחנו יחד (ומן הסתם גם בכך שאנחנו לא נראות פלסטיניות...) ולכן היא פתחה שוב את הקרוסלה ואפשרה לשתינו להיכנס גם כן בנגלה הזו. יצא כך שעברנו יחד עם עוד נשים פלסטיניות. אחרי שכל התיקים נבדקו וכולנו עברנו במגנומטר החיילת קראה לאחת מאיתנו. בהתחלה לא היה ברור למי היא קוראת ומה הבעיה. אז הובהר שאחת הפלסטיניות היתה ללא מסכה. יש לי בתיק תמיד חבילה של מסכות, אז נתתי לה מסכה אחת. אבל זה לא פותר את הבעיה כי היא עוטה חגאב, והאזניים מכוסות בו. פלסטינית אחרת, גם היא עוטה חגאב, נתנה לה "חוט מאריך" – מסתבר שהן יוצרות מהחוטים של המסכות חוט שמושחל בין הקצוות של המסכה ואז קושרים אותו על החגאב מבחוץ. כך היא יכלה לעטות מסכה והחיילת פתחה לנו את הקרוסלה.

העוברים בבידוק האלקטרוני עברו ללא עיכוב. אנחנו המתנו בתור קצר לבידוק הידני. קצת לפנינו היו גם נער וילד בדרך לבית הספר. הנער ככל הנראה מעל גיל 16 והציג תעודה כחולה, וראינו שהילד שהיה איתו עבר בלי להציג כלום. בהחלט יתכן שנתנו לו לעבור בלי להציג תעודת לידה כי הם כבר מכירים אותו. בסופו של דבר כאשר החיילים כבר ותיקים במקום הם מכירים את האנשים והילדים שעוברים כל יום...

עד שעברנו השעה היתה כבר קרוב לשמונה. מהגשר ראינו שההפגנה הצטמצמה כבר, והשוטרים והמ"גבניקים כבר לא עמדו מולה על הככר ההרוסה. כל השוטרים עמדו עכשיו בצד הקרוב למחסום הולכי הרגל ולא ממש התעניינו במפגינים. הם שוחחו ביניהם ונראה שפשוט המתינו שההפגנה תסתיים ותתפזר.

מלמעלה ראינו שהכיכר כבר נהרסה לגמרי, ושופל עובד בה, כנראה לקראת ביטולה המוחלט. עוד ראינו שהשער בחומה נפתח, ככל הנראה כדי לאפשר למשאיות לעבור לאתר העבודה, אבל גם מכוניות רגילות ניצלו את ההזדמנות ועברו משם.

כשהגענו לרכב ונסענו סביב הככר ראינו שהמפגינים כבר מתפזרים. את השלטים קימטו וזרקו לפח. האם זה אומר שההפגנה היתה חד פעמית?