קלנדיה - משרדי המת"ק נסגרים בשלוש
בגלל שהרבה חדשים ראיתי את המת"ק רק דרך גדרות המתכת בדרך חזרה, החלטתי לבוא בשעריו והקדמתי להגיע בטרם סגירה.
חציתי את הגשר לאורכו, עברתי את בדיקות המגנומטר במחסום, יצאתי אל החצר האחורית, עליתי בשני גרמי מדרגות וירדתי בשני גרמי מדרגות, הלכתי לאורכו של שביל צר שתחום ביו קיר בטון לקיר פח והגעתי אל הסככה בקדמת המשרדים. קידמו את פני שורות ריקות של ספסלים ודלתות נעולות.
נאלצתי לחזור. שוב בדרך התחומה בין בטון לפחים, שוב עלייה בשני גרמי מדרגות וירידה בשניים מקבילים.
אם לקוראות תיאור הדרך ארוך ומייגע, מבטיחה שארוכה ומייגעת יותר היא הדרך שנאלץ לעבור מי שיעד פניו תשאלי את החיילים, אמר.
היו שתי עמדות חיילים פעילות. פניתי לראשונה, ישב שם והתנועע בתפילה חייל עטוף בתפילין ואני שמשתדלת לא להפריע לאדם שמשיח עם אלוהיו פניתי לאחרת, הרחוקה. מחייל זה שמעתי ששלוש היא שעת הנעילה, אולי שעה חדשה אולי ישנה, הוא אין לו מושג.
מי שעשה לי סדר בדברים היה פלסטיני צעיר שישב חסר אונים ומיואש על המדרגות החיצוניות ואמר:
את לא יודעת שהם עושים מה שהם רוצים?
הם זה החוק. נתנו לי אישור וכשבאתי לעבור פתאום אין אישור.
הוא המשרדים שבהם יושבים אלו ששולטים בחיי בני אדם רבים כל כך לחסד או לשבט.
בצד האחר פגשתי מאבטח ולשאלתי למה סגור המת"ק לפני השעה ארבע אמר שסגרו בשלוש.
כשיצאתי לעבר מחנה הפליטים בלט שלט חוצות שמזמין ללונה-פארק, שלט שרגליו נטועות במהמורות ובזוהמה ובחורבות בתים שנהרסו וראשו בשמיים, כמו הבטחה למציאות מדומה.
לשלט יש גם יתרון, הילדים הרוכלים שמצטופפים לידו מעת לעת מוצאים בצלו מקלט קצר מהשמש היוקדת וממציאות חייהם.
בין הכאן לשם פגשתי חבר ותיק שסיפר כמה קשים הם החיים בפלסטין. הוא שזוכר אחורה קרוב לחמישים שנה לא זוכר תקופה טובה. תמיד רק רע.
אבל לפני כמה שבועות היה לו יום של נחת כשהצליח למרות הסכנות והאיסורים לנסוע במכונית שלו, זו עם מספר הרישוי הפלסטיני לים של תל-אביב. לחיזוק דבריו הראה תמונות מאותו היום – אותו הים.
שמחתי בשבילו על התעוזה וההנאה ושמחתי בשבילי על האמון הלא מובן מאליו שיש לו בי.
בדרך הלוך כבדרך חזור, במקום הסגור הזה שקרוי מחסום הייתי האדם היחיד שעטה מסכה.