קלנדיה

ראיתי אותם כשהגיעו למחסום, אב מוביל את בתו בת ה-12, ספק ילדה ספק נערה בעלת תסמינים של שיתוק מוחי ישובה בעגלת ילדים, קשורה בפלג גופה התחתון, רגליים מקובעות, ידיים נעות בתנועות לא רצוניות וראש שנשמט ללא שליטה פעם לצד זה ופעם לצד האחר.

באו כל הדרך מג'נין. יעדם ביה"ח מוקאסד שבמזרח ירושלים.

כשחזרתי אחרי 40 דקות הם עוד היו שם, האב הבת והעגלה מול שערים נעולים.

היה להם אישור יציאה לירושלים, היה להם זימון לבית החולים, הייתה להם גם הבטחה מהחיילת שבעמדה הקדמית הממוגנת שאמרה לפני 40 דקות: "עוד 5 דקות", מה שלא היה להם זה מי שיפתח את השערים.

לא שאין במחסום שערים שמיועדים למעבר עגלות, יש, רק ששנים האוטומט שפותח אותם בלחיצת כפתור מקולקל וצריך שמישהו יביא את המפתח.

האב עמד וחיכה, מפעם לפעם יישר את ראש הבת שנטה על צדו ומחה את מצחה בפיסת בד.

אני שהצטרפתי לאב ולבת חסרה את הסבלנות הפלסטינית אבל בעלת פריווילגיות של שפה, אסרטיביות וידע מצטבר בכמה אני יכולה למתוח את הגבול. התחלתי בסבבי טלפן אל מי מאלו ששם, בצד השולט והמבצע שיש בידי את מספרי הטלפון שלהם (האמת מעטים מאד).

בסופה של שעה טעונה הגיע קצין מנהל והעביר את שלושתנו דרך ארבעת השערים שבין הצד הפלסטיני של המחסום לצדו הירושלמי.

 מה שנשאר זה לאתר את האוטובוס שנוסע למוקאסד.

כשהנהג פתח את הדלת האמצעית, הוריד פלטפורמה שעליה העלה האב פנימה את העגלה עם הבת, כשנשארתי למטה, הרגשתי שתקוע לי גוש של חרא בנשמה

ההכנות לחודש הרמדאן הולכות ונשלמות.

נסללו נתיבים, הועמדו חסימות והוצבו עמדות מבוצרות.  

כוח חמוש של שוטרי מג"ב אבטח מכבש שהכשיר דרך לצד חומת ההפרדה.

ללא התראה וללא סיבה נראית לעין הרים אחד החמושים את הרובה שבידו ושחרר רימון גז כמו מי ששחרר נפיחה באולם סגור.