קלנדיה - תורים ארוכים, כעס, עצבנות ודחיפות
פשוט זוועה
קשה היה להבחין כמה תחנות בידוק היו פתוחות כאשר הגענו בשעה 5:30 (וגם אחר-כך) כי ההתקדמות הייתה כל כך א י ט י ת שנדמה שלפחות מספרי 4 ו- 5 לא היו פתוחות כלל (התברר שמספר 5 כן הייתה פתוחה ולפי מה שיכולנו לראות, 4 נפתחה סביב השעה 6:00). כנראה שהמצב הזה היה כך גם הרבה לפני שהגענו, כי התורים הגיעו עד סוף הפרוזדור הצר המוביל לכניסה לסככה וכתוצאה מן העצבנות של העומדים בתור, התורים קרסו בשעה 5:35 !! הבלגן של דחיפות, התקוטטויות, שאגות, שריקות, ושאר ירקות בפתחים למכלאות נמשך במשך שעתיים לפני שהתורים שבו ונוצרו בסביבות 7:30.
אנו (שותפתי ואני) משקיפות במחסום קלנדיה במשך 9 שנים. נדמה שזה היה שיא (או לפחות אחד השיאים) של ניהול כושל של המחסום שהיינו עדות לו. (אולי בגלל שהחיילים שעבדו בתחנות הבידוק היו חדשים בתפקיד – על אף שהרבה אנשים אמרו לנו שהיום הקודם היה סביר בהחלט.)
קשה לתאר את עומק הכעס שהובע סביבנו (גם לקראתנו, כי גם אנחנו היינו חסרות אונים). השם "היטלר" חגג שם, בין היתר.
צריך לומר בפשטות: לדעתנו, חייבים להתייחס לניהול כושל של המחסומים ככשל אסטרטיגי, כי הוא ממרר את חיי האנשים שעוברים בהם יום-יום עד כדי כך שהוא מעודד רגשי נקמה נגד החיילים (וישראלים בכלל) וגורם נזק עצום לתקווה של עתיד משותף עם הפלסטינים, או כשכנים מעבר לגבול או כאזרחים במדינה משותפת. מה שחווינו הבוקר היה פשוט זוועה.
עם זאת השער ההומיטרי נפתח בשעה 5:55 – קודם ע"י מאבטח, שצורף אליו חייל מת"ק
– ונוהל כהלכה במשך כל המשמרת.
גם חלקנו פליירים של קו לעובד לקהל מוגבל.
בשעה 7:35, אחרי שהתורים נוצרו מחדש (פחות או יותר), הצטרפנו לתור הימני (הפחות בעייתי) כ-2 מטר מן הכניסה לסככה. לקח לנו שעה ו-10 דקות להגיע ל- ולסיים את הבידוק. למיטב זכרוננו, זהו שיא בזמן המתנה בתור בסוף משמרת במשך 9 השנים שאנו משקיפות בקלנדיה.