קלנדיה

צופות: 
ורג'ניה סיון, עינה פרידמן (מדווחת)
06/02/2018
|
בוקר

בחזרה לקלנדיה הקלסית

כל חמש תחנות הבידוק היו פתוחות כשהגענו בשעה 5:30 והתורים הגיעו רק למחצית השביל המוביל לכביש. מהר מאוד למדנו שההתקדמות היא א ט י ת    מ  א  ו  ד, באמת במיוחד לאט, עד כדי כך לאט שהתחלנו למדוד בסטופר כמה זמן לקח לטפל בארבעה אנשים בתחנות שיכולנו לראות מהעמדה שלנו ליד השער ההומניטרי. התוצאה: הוא נע בין דקה ו-16 שניות – שהיה נהדר אילו היה יצוגי -- ל-4 דקות ו-29 שניות בתחנה אחרת, ומיד אחר כך 3 דקות ו-55 שניות באותה תחנה, כך שהקצב שם לא נגרם ע"י בעיה זמנית שקרתה דווקא ברגע שהתחלנו לעקוב אחרי אותה תחנה.

כל זה דווקא יומיים אחרי שהחיילים בתחנות עבדו ביעילות רבה והיו, בצדק, מבסוטים מעצמם. אבל זה אופיני לקלנדיה. בן אדם לא יכול לתכנן מתי להגיע או כמה זמן יקח לו לעבור את המחסום כדי להגיע לעבודה, או לבית הספר, או לבית החולים, וכו' בזמן כי אין יום דומה לקודמו או זה שיבוא אחריו.

לכן, אולי, אין פלא שהתורים קרסו – אמנם יחסית מאוחר במשמרת, בשעה 6:45 – הקהל רץ להגיע לכניסות למכלאות, והבלגן חגג במשך כ-40 דקות. (מוכר הבגלה דיווח לנו שדבר דומה קרה גם יום לפני כן).

נקודת האור היחידה הייתה שהשער ההומניטרי נפתח (על ידי מאבטח) בשעה 6:04 (קצין מת"קinfo-icon בא קצת אחר כך) והופעל כהלכה במשך כל המשמרת.

בשעה 7:45, אחרי שהתורים נוצרו שוב, הצטרפנו לאחד מהם ועברן את הבידוק כעבור 35 דקות.