ליווי רועים בבקעת הירדן: עוג'ה ופסאיל

צופות: 
נאוה ונורית (דיווח וצילום)
05/10/2021
|
בוקר

נפגשנו עם צביה בחצר ביתה בחמש בבוקר ומשם יצאנו לדרך, נאוה ואני. צביה לא הצטרפה כמתוכנן, אך נתנה לנו את הטנדר שלהם לנסיעה.

 

ליווי רועים באזור עוג'ה

אבו א' מהכפר עין א דיוכ מוציא את עדרו למרעה כל בוקר עם שחר. עד לאינתיפאדה השנייה ב 2002 היה בעל מונית ועבד יחד עם בנו א' כנהג באזור עוג'ה. הוא נאלץ למכור את המונית לאחר שדרכי הגישה מכפרו לכביש נחסמו בתעלות שהצבא חפר. מאז, כאביו לפניו, הוא רועה את הצאן של המשפחה. אביו נולד בעין ג'די אך ב 48' המשפחה נאלצה למצוא מקום חלופי מחוץ לתחומי מדינת ישראל וכך הגיעו לעין א-דיוכ שם נולד בנו.

עד תחילת שנות האלפים, דרכי הגישה לשדות המרעה הפוריים היו פתוחות ונגישות והם יכלו לרעות שם ללא חשש. הבעיות החלו מאז הקמת המאחז מבואות יריחו, בשכנות לכפר שלהם, והחווה עם השם הפיוטי "עינות קדם" על שדות המרעה.

מאחז מבואות יריחו הוקם ב 1999. בתחילת שנות האלפיים נוספו עוד משפחות וב 2004 הוקמה חוות עינות קדם, החווה של עומר עתידיה. מאז, שטחי מרעה רבים נוכסו למתנחלים, והגישה למרעה נחסמת יותר ויותר על ידי מתנחלים והצבא. בשנים האחרונות גוברות ההתנכלויות ברועים ובעדרים מצד מתנחלים ובחסות הצבא. הרועים חוששים להתקרב לחווה וגם לשטחים שאינם מעובדים. אבו א' תיעד תמונה של רחפן מעל העדר שלו, שהנמיך מעל לידר וגרם למהומה רבה. אחת הכבשים ההרות נפגעה קשות מנפילה ומתה עם הוולד שבבטנה. אין לדעת אם הרחפן הא צבאי או פרטי של המתנחל, ואז הפעלתו בשטח הגדה אינה חוקית.

אנחנו חברנו לאבו א' ובנו, כשהם השתהו במרחק כמה מאות מטרים מהכביש, באזור אדמת טרשים דלה ביותר. כשהגענו, הם החלו להתקדם לעבר הכביש וא' חצה עם הצאן את הכביש לאזור החווה וחשף את עצמו להתנכלויות אלימות של המתנחל ונעריו הפורעים. אבו א' העלה את העדר לגבעה סמוך לכביש ואנחנו עמו. משם בלטו לעין שטחי המטעים של החווה, מטעי מנגו, תמרים וזיתים. כל זמן המרעה עיניו החדות של א' עקבו אחר כל תנועה של טרקטורון שנסע באזור החווה, מחשש שהוא עלול להיפגע כמו שכבר קרה בעבר. למרבה המזל היום הסתיים ללא עימות. ב 8:30 התחלנו לחזור לכיוון הכפר לארוחת הבוקר.

אנחנו נסענו לכפר לבקר את אום ר', רועת צאן ומטפלת במשק ביתה הענף. באותו יום לא יצאה למרעה ועסקה בעבודות הבית. ישבנו איתה ועם שתיים מבנותיה ואשת אחד מבניה. תינוקות וילדים קטנים התרוצצו בחדר. הבנים עובדים בהתנחלויות ליד ים המלח.

שוחחנו על בעיות המרעה. היא סיפרה שלפני כשנתיים חפרו תעלה עמוקה וסוללת עפר לצידה, לאורך הכביש בצד של מבואות יריחו, שם שטחי המרעה פוריים מאד. מאז החפירה השטחים הללו אינם נגישים ולרועים הפלסטינים נותרו רק שטחי בור יבשים.
אום ר' הגישה לנו פטור (ארוחת בוקר) ושקדים שקילפה בידיה. הקליפות משמשות כמאכל לצאן. חלק מהשקדים היא מוכרת וקונה תמורתם תבן לצאן.
לאחר הארוח, הסכימה לקחת פסק זמן מעבודות הבית הרבות ויצאה איתנו לראות את המעיינות – מקור המים של הכפר. המים נשאבים לעוקב על משאית של הרשות הפלסטינית והם משלמים לרשות. התשלום כ 7 ש"ח לקוב. המים זמינים כל ימי השבוע. שטח המעיינות הנו אזור ירוק עם שפע מיםinfo-icon וצמחייה רעננה, ומטעי בננות. במקום פארק מגודר עם עצי זית ובריכות מים.

 

ביקור בפסאיל ווסטה אצל ת'

עברנו אצל ת' לאחר ששמענו שהצבא השאיר הודעה על צו הרחקה לפני 3 ימים, על המגורון שבו הם גרים, וגם האוהל ליד המגורון. הצבא אמור להגיע ביום חמישי להרוס את המגורון והאוהל. לת' 6 ילדים. הקטנה בת 3. את הילדה הקטנה הכרנו כשהיתה בת חודשיים ביום חורפי גשום וקר לאחר שהרסו את ביתם. זו לא היתה הפעם הראשונה שקלגסי המינהל באו לפני עלות השחר בגשם שוטף והרסו את הבית. ללא כל התחשבות במצב המשפחה והילדים. ת' עצמה אישה חולה. סוכרת ובעיות בריאות נוספות הנלוות למחלתה. מצאנו אותה ישובה תחת עץ הפיקוס הגדול יחד עם בתה הקטנה. אי אפשר היה שלא לראות את החרדה בעיניה של הפעוטה.

 

עינות פסאיל

השעה היתה שעת צהרים. עדרי הצאן במנוחה מתחת לעצי השיזף שגדלים לאורך הנחל. בהמשך, במקום שהיה מגדל הקידוח החדש, ראינו אותו לראשונה לפני כשנה, יש כעת משאבת מים ובמקום עובדים. על פי שלט שהוצב שם, האתר נקרא פצאל 3.  המשכנו בנסיעה עד למקום שבו יש שפיעה של מים, עצי השיזף גדולים ושולחנות קרן קיימת בצל העצים. פגשנו שני זוגות מעקרבה שעשו פיקניק. הגברים ישבו ליד השולחן והנשים ירדו לנחל לנקות מזון לארוחת הצהרים. הגברים סיפרו שמאז הקורונה המצב הכלכלי הדרדר. אחד מהם סיפר שעבד בשיפוץ בישראל. כעת אין עבודה. התעניין אם נוכל לעזור.

בעוד אנו משוחחות איתם ראינו מחזה משובב נפש. שלושה חמורים ועיר צעיר מסתובבים ומשתובבים בשטח. נראה שהם נהנו מהשיטוט בחופשיות, ומהמים השופעים, הצל ומקורות מזון. מחזה לא רגיל בהתחשב בכך שהחמורים שברשות הפלסטינים תמיד לבד למרות שהם חיה חברתית, ותמיד קשורים שעות, חשופים לשמש או לגשם, אם אינם במרעה יחד עם בעליהם הרועים.