בקעת הירדן, אל חֶמֶה, הורסים כדי לגרש

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נעמי ל., רינה צ. (כותבת)
05/10/2016
|
אחה"צ

יצאנו לבקעה כדי לבקר באל חימה, שם הרס הצבא מאהל של משפחה מורחבת לפני שבוע (27.9) ומאלץ אותם לחיות תחת כיפת השמיים.

במהלך היום התוודענו לשתי בעיות נוספות: בורהאן מח'אלת מכחוּל נשאר ללא מיםinfo-icon לצאן (וכמוהו הרבה רועי צאן באזור), ותקרית בעין סאקוט בין בעלי הקרקע הפלסטינים והצבא על הזכות לעבד את האדמות השייכות לפלסטינים.

אל חימה

המקום נמצא מול התנחלות מחולה, ליד המאחז הבלתי חוקי גבעת סלעית. משפחת  ס' גרה במקום מעל 30 שנה. האדמה בבעלות פרטית פלסטינית. לפני שבוע המינהל האזרחיinfo-icon הרס את כל אהלי המגורים של המשפחה ואת דירי הצאן. התואנה: אין אישורי בנייה. האזור הוא שטח C, בשליטה ישראלית מלאה, ומאז 1967 באופן שיטתי וגורף פלסטינים לא מקבלים אישורי בנייה. כל מה שנבנה ב-50 השנים האחרונות נחשב לבנייה בלתי חוקית.

עלייה בדרגת ההתעללות: אחרי ההריסות האחרונות הצבא ממשיך לפקוד את המקום מספר פעמים ביום ובלילה ומונע מהתושבים להקים ולו רק סככת צל נגד השמש הקופחת. מה יקרה כשירד גשם?

במבצעי ההרס עד כה, המתחוללים בבקעה בקביעות אחת לחודש-חודשיים, אחרי ההריסה מגיעים ארגונים שונים ותורמים אוהלים וסככות, והמקום נבנה לאט לאט מחדש. לאנשים האלה אין לאן ללכת והם מתעקשים להמשיך לחיות; צריך להשיג אוכל לילדים וגם לכבשים, מקור הפרנסה היחיד. נראה שהצבא הגביר את הלחץ בכוונה לשבור את רוחם לגמרי ולהכריח אותם לעזוב את המקום, שהוא אדמתם ומקור פרנסתם העיקרי. הם קיבלו עד כה אוהל קטן וסימלי מהצלב האדום, וגם זה נהרס ונבנה מחדש כמה פעמים. העזרה העיקרית עזרה פיזית ומוראלית באה מאנשי תעיוש, שמלווים אותם מיום ההריסה (כולל לינה) ושמנסים לבנות מחדש, אבל הצבא מונע מהם. בינתיים הם סידרו ותיקנו את חומרי הבניין שנותרו במטרה להכין אותם לבנייה.

פגשנו רק אישה מבוגרת, אם המשפחה. בעלה נסע לטובאס לקבל עזרה רפואית. יש להם 11 ילדים, שישה מהם נשואים והם ומשפחותיהם גרים במקום. שניים רועי צאן והשאר עובדים בהתנחלויות. אחד מורה בבי"ס. כרגע כל המשפחה הגדולה (כ-15 נפשות) מצטופפת באוהל אחד, שלא נהרס. איתם גר גם בנה הנכה, בן 30, שאינו שולט בסוגריו ושהם נאלצים לכבול אותו כשהוא משתולל. היא ביקשה שנביא בשבילו בגדים, כי צריך להחליף לו בגדים לעתים קרובות.

היא דיברה הרבה, מנהמת ליבה. נמאס לה. היתה עוזבת את המקום ולא חשוב מה יקרה. החיילים באים ביום ובלילה, מפחידים את הילדים. הם פוחדים להזיז אפילו עמוד ממקומו, שמא הצבא יתנכל להם (רק אנשי תעיוש מעזים לסדר ולהזיז).

לבורהאן מח'אלת מכחול שבצפון בקעת הירדן אין ממי לקנות מים:
עד היום הוא קנה מים  במחיר 23 ₪ לקוב מבעל משאית, אשר קנה אותם בברדלה או בעין אל בידיה, שני כפרים בצפון הבקעה שמקבלים מים מחברת מקורות (סיפור בפני עצמו שנדלג עליו הפעם). היום הגיעה המשאית, מכרה לא' ולב' ואילו לבורהאן לא נשאר. בעל המשאית אמר שבכפרים הנ"ל לא מוכנים למכור יותר מכמות זו כי גם להם הקצבת המים לא מספיקה. לבורהאן יספיקו המים עד הערב ומחר לא יהיה במה להשקות את הכבשים. פניתי ליעקב מנור מקואליציית המים. הוא ידבר עם מישהו ממקורות. ומנה  יקרה עד אז?? בכפר עטוּף יש מספיק מים והם מוכנים למכור, אך אי אפשר להובילם בגלל מחסום גוכיה הסוגר את הדרך. זה שער חקלאי שהצבא נעל אותו לפני שנתיים.

תקרית באל סאקוּט ב-4.10 בין בעלי הקרקע שבאו לחרוש את אדמתם, לצבא שמנע מהם
חיפוש בגוגל העלה 10 אזכורים על עין סוכות, וכולם מלאי התפעלות מיפי המקום, איך הפך לאתר נופש, כמה כדאי לבקר, איך מגיעים, תמונות, וכו'. בחיפוש באנגלית מתברר ש AL SAKUT היה  כפר פלסטיני עד 1967 ששכן קרוב לנהר הירדן, ותושביו יחד עם עוד תושבי 31 כפרים הורחקו מהמקום ואדמותיהם הופקעו, בסה"כ 10,000 דונם אדמות פרטיות. רצועת הקרקעות בסמוך לגבול ירדן גודרה, וחלקה נזרע במוקשים. אחרי השלום עם ירדן  פונו המוקשים ובשקט בשקט נמסרו הקרקעות לעיבוד למספר התנחלויות. בעין סאקוט, שם יש (לפי התמונות) בריכת מי מעינות יפהפייה, זכתה התנחלות שדמות מחולה. הם הציבו במקום סככה ושולחנות פיקניק. 

בעלי הקרקע  עתרו לבית משפט בישראל שפסק שהם רשאים לעבד את אדמתם. אתמול הם הגיעו למקום עם טרקטורים. מולם נאספו גם מתנחלים מהאזור, התקשורת ישראלית ופלסטינית וזרה וגם "בצלם" וצבא, כמובן. כל זאת סיפרו לי פלסטינים שגרים באזור. כן סיפרו לי שכל הישראלים הורחקו והמצלמות נלקחו מהם. גם אנשי תקשורת פלסטינים הורחקו מן המקום. הוויכוחים נמשכו חמש שעות ואז הודיעו נציגי הצבא שהטרקטורים יעזבו את המקום, כלומר, צו בית המשפט לא יבוצע.

 

שאר הדברים שראינו בדרך

בצומת זעתרה, כשחזרנו, עמדו שני רכבים צבאיים בכיכר העגולה שבאמצע הצומת. 

במחסום חמרה, שפתוח בדרך כלל, אתמול בשעה 15.00 חיילים מנעו את המעבר ואנשים חיכו שעתיים.

בצומת כביש אלון לחמאם אל מליכ, בשעה 12.00 עמד טנדר צבאי ו-2 חיילים ו-2 חיילות עצרו רכבים פלסטינים, בדקו תעודות, הוציאו את הנוסעים ובדקו את הרכבים. לא התעכבנו, וביררנו יותר מאוחר. סיפרו לנו שמחסום הפתע התקפל אחרי כשעה והחיילים עברו לחמאם אל מליכ וערכו שם חיפושים באוהלים.

הדרך לג'וואריש עדיין חסומה באבנים.

אחת הכניסות לכפר עקרבה גם היא חסומה.