מחסום קלנדיה: שער היציאה אינו נעול אז למה הם עומדים מולו בשקט ומחכים

צופות: 
תמר פליישמן
05/08/2018
|
אחה"צ
מחסום קלנדיה 5.8.2018  מחכים בשקט לעבור את המחסום בדרך הביתה לעזה
מחסום קלנדיה 5.8.2018 מחכים בשקט לעבור את המחסום בדרך הביתה לעזה
צילום: 
תמר פליישמן

תחילה הם על מטלטליהם וחפציהם מגיחים מתוך משרדי המת"ק שממוקמים בעומק המחסום, עוצרים את מהלכם מול שער היציאה, חלקם מניחים את התיקים המזוודות והשקיות, האחרים ממשיכים לאחוז בהם שלא יברחו או ייעלמו ומחכים.

פלסטינים מחכים זה בשקט, זה בלי עצבנות, זה בקבלת איזשהו דין נעלם מין העין ומין ההיגיון, זה לא לדעת ולא לנסות לנחש מה יקרה או עלול לקרות מיד או עוד מעט או אחר כך.

הם עומדים באפלולית הפנימית ומחכים. מי על רגליהם, מי נתמכים בקביים, מי בזרועות אמותיהם ומי בכיסא נכים. מחכים. למרות שהשער שמולם לא נעול, איש לא מנסה לדחוף את מוטות המתכת ולצאת עד לבואו של איש המינהל. אולי כי אצלו התעודות של כולם ואישורי המעבר של כולם ופלסטינים בלי תעודות זה משהו שעדיף לא לדמיין מה עלול לקרות להם.

רק אז, בליווי איש המינהל והרובה, החולים ששוחררו מבתי חולים בגדה, הם ומלוויהם (אם יש מלווים) יוצאים ומעמיסים על רכב ההסעות הייעודי את מטענם ויוצאים לדרך, הביתה, לעזה.

מחסום קלנדיה 5.8.2018 תינוק בן שבועיים בחיק אמו החולה
מחסום קלנדיה 5.8.2018 תינוק בן שבועיים בחיק אמו החולה
צילום: 
תמר פליישמן

צעיר הנוסעים ביום הזה הוא עבדולרחמאן שנולד לפני שבועיים בניתוח קיסרי בבי"ח בנבלוס לאמו החולה.

כשעמדתי ליד האם  ובנה צלצל הטלפון שלה, טלפון מהבית, מעזה, דאגו, רצו לדעת שהיא ועבדולרחמאן בסדר, שהם כבר בדרך. האם שהייתה עסוקה בשיחה הושיטה לעברי את העולל, אחזתי אותו בזרועותי, ערסלתי אותו בחיקי והרגשתי שטרם חוויתי כעונג הזה במקום הזה.

*

את הולכת לפנימה? שאל אותי מאבטח, כן למה? שאלתי, כי את נראית יהודייה וזה מסוכן.

מסוכן? – תלוי למי, עניתי והמשכתי.

בשעתיים שהייתי במקום ה"מסוכן הזה", בפנים, רבים פגשתי והרבה שמעתי, אבל מכל ששמעתי אני רוצה לספר על מה שקרה לשריף שגר בבית עם חצר וגינה בשכונה לא רחוקה ממחנה הפליטים, שיום אחד חיילים פשטו על ביתו, שניים אחזו בזרועותיו, הוציאו אותו מהבית ומהגינה, הוציאו גם את אשתו, הסתובבו והתרוצצו בפנים ובחוץ, השמיעו קריאות וצעקות.

מה אתם עושים? שאל שריף, שתוק, ענו לו, זה תרגיל.

אבל מה שהיה הכי נורא, סיפר שריף, זה שהילד שלו בן השנתיים נשאר בפנים, אולי הם לא הבחינו בו, הילד ישב מצונף ושתק.

הילד המשיך ושתק גם כשהתרגיל נגמר והחיילים עזבו. לקח זמן עד ששבה לו יכולת הדיבור.