מחסומי הצפון: פרצות בגדרות ושערים לא נעולים

15.30 – 17.00

אחרי הפסקה ארוכה (הקורונה והאלימות ברחובות אום אל פחם), פקדנו היום שוב את המחסום החקלאי טייבה רומנה (154) למרגלות העיר הערבית.
הירידה החדה לעבר המחסום עדיין זרועה במכשולים כמו ענפים, צינורות, אבנים, שמשדרים עוינות וכוחנות.

לפני מספר חודשים התוודענו כאן אל "מליציה" מקומית, צעירים שחסמו את המעבר של מחפשי העבודה מהגדה דרך האזור הזה אל אום אל פחם בפרט ואל ישראל בכלל. הם לא רוצים שהפלסטינים מהגדה יעברו ליד הבתים שלהם ושלא יעלו בדעתם לישון כאן, יחד עם זאת הם גובים דמי מעבר (50 שח) אותם הם מכניסים לכיסם. יה באוויר ריח של אלימות שלא מצאה חן בעינינו ולכן נמנענו ממפגש איתם עד היום. הפעילות שלהם מתרחשת כנראה בבוקר, והיום באנו אחה"צ ואולי החמצנו אותה.

מה כן ראינו במחסום: שני חקלאים על טרקטורים מחכים לפתיחת המחסום כדי לשוב הביתה. האחד מהכפר טייבה, השני מהכפר רומנה. מכרים ותיקים (שלנו). החיילים אחרו לבוא כהרגלם, יותר מחצי שעה. באותו זמן זה לא הפריע בערך ל- 15 איש (כולל אישה וילדה) להגיע ולעבור בריצה קלה בפרצה ליד שער המחסום, ומשם בפרצה קטנה בגדר ההפרדה, ומשם בשער המחסום החצי פתוח והביתה. כל זאת לפני שהגיעו החיילים. אבל ברור לכולם וגם לצה"ל, שאנשים עוברים כאן בכל שעות היום והלילה. ויחד עם זאת החיילים באים פעמיים ביום כי הטרקטורים לא יכולים לעבור בפרצות. הסדר נשמר.

לבסוף הגיעו המשטרה הצבאית. שני חיילים ושתי חיילות, בשרוולים ארוכים בחום  הזה, אפוד, קסדות, התחילו להתארגן להעברת שני הפלסטינים והטרקטורים. החיילות ניגשו לפתוח את השער אך נראה שלא היה בידיהן מפתח. אחד החיילים חזר למכונית, אולי להביא מפתח? אבל לא, החיילות טלטלו קצת את השרשרת והסתבר שהשער בכלל לא נעול. אחד החקלאים אמר להן זאת באנגלית, אך הן לא הבינו. אז כולם עברו. יופי. איפה חנוך לוין כשצריך אותו.

מיהרנו למחסום עאנין (214) כדי לחזות בגרסה דומה של מעבר במחסום חקלאי עם שער נעול ופרצה ענקית לצידו. הדעת לא תופסת את פשר הטמטום הזה. פספסנו. הצבא השיג אותנו.

במחסום טורה שקד, השומם והמלוכלך תדיר, תפסה את עינינו שרשרת חדשה, צהובה, כרוכה על אחד השערים. אירוע מרגש...

במחסום ברטעה חצינו ברכבנו את החניון הגדול וגילינו את כל אותם הפלסטינים אשר מעדיפים לעבור לא בפרצות בגדר אלא לפי חוקי הכיבוש במחסום אמיתי.

בצומת ברטעה המזרחית כבר לא היתה כל פעילות בחמש ומשהו אחרי הצהריים.

בדרכנו הביתה חצינו את העיירה ברטעה המזרחית ברחובה הראשי, שהוא שוק ענק, ססגוני, מלא בסחורות זולות ומיותרות ולא נראו הרבה קונים. חם מדי.

עידן האבסורדים.