קלנדיה
"עוזרת לרעים" סינן לעברי חייל שחזר עם חבריו לתוך המחסום בסיום משימת ירי רימוני גז אל נערים שזרקו אבנים וגלגלו צמיגים של אש ואל בני אדם שנכלאו למקום שלא בטובתם.
הצבא השאיר מאחוריו את האוויר רווי אדי גז וכאוס תחבורתי. שניהם לא במהרה התפוגגו.
אבל להם, לחמושים מגדוד דוכיפת של חטיבת כפיר, החיילים והקצינים וחפ"ק המג"ד גם*, להם לא אכפת. באו, ירו והלכו.
בזמן הארוך שבו התנהל אירוע הירי ואחריו נסגרו דרכי יציאת רכבים מהגדה והכיכר הייתה שטח סטרילי שאסור היה לרגל פלסטינית לדרוך בה.
באותו הזמן, במעבר הולכי הרגל, צילם השוטר מנשה חי את תעודות הזיהוי של כל מי שנכנס לגדה.
בעצם לא את של כולם, רק את של הפלסטינים.
כשסיים מנשה את משימת העיכוב והצילום עבר למחסום הרכבים. שם, בלי לנמק למה (שוטר לא מנמק לפלסטינים למה אבל לי יש השערה), הורה לבצע את נוהל גב-אל-גב לאדם "מאד חולה" כדברי הצוות הרפואי במרכז מסלול התנועה ולא במקום הרגיל שמיועד להעברת חולים, והעומס התחבורתי הועמס עוד יותר.
*
בדרך חזרה מקלנדיה חשבתי על החייל שכינה אותי "עוזרת לרעים" והבנתי שהרע והטוב כמו היפה הם בעיני המתבונן וקשורים למקום שבחר האדם להיות בו כמו למקום שבחר את האדם להיות בו, וחשבתי גם כמה טועה החייל שלא יודע שאני לא עוזרת ולא באה כדי לעזור, אבל במקרים שכאלו אני מזהירה וגם הפעם הזהרתי את הנערים ויידעתי אותם איפה ומי אורבים להם.
- תודה לשרית מיכאלי האורים ותומים שלי בנושא הצבא.