קלנדיה - תינוק פצוע, בן שנה, והוריו בדרך לבית חולים מחכים זמן רב לפתיחת שער המחסום

מול שער נעול בנתיב התנועה המיועד לאוטובוסים חנה רכב פרטי וחיכה. הרבה זמן חיכה.

מאחר ומוזר לראות פה רכב שאינו ציבורי, סטיתי מדרכי ונגשתי אל המכונית.

הנהג סיפר שהוא מכופר-עקב, שהילד שלו בן השנה נפצע באוזן ושהוא לוקח אותו לבי"ח.

כן, הוא מכיר את הנהלים ולכן בטרם נסיעתו הודיע למי שצריך להודיע על בואו לכאן והם שבפנים אמרו שזה בסדר והבטיחו לפתוח בפניו את השער. הבטיחו אבל לא מיהרו לקיים.

במושב האחורי ישבה האם ובזרועותיה התינוק הפצוע.

הסיטואציה הזאת שתושבי כופר-עקב הינם בעלי זכויות תושבות בירושלים וברשותם ת.ז. כחולות, נותנת להם על פניו זכויות יתר על פני מיליוני הפלסטינים בעלי התעודות הירוקות, אך אליה וקוץ בה, כי לקבלת טיפול רפואי עליהם להגיע לירושלים ולא לביה"ח הקרוב למקום מגוריהם שהוא ברמאללה וכך התינוק הפצוע, שמקרהו הצריך טיפול כירורגי מהיר, התעכב יותר מהרצוי והאפשרי גם כי הדרך לא מיהרה להיפתח.

זמן לא מבוטל חיכו האב האם והעולל. האב ישב במכונית מכווץ מזעם ודאגה.

הם רוצים אותנו מתים לפני שהם פותחים לנו את הדרך, אמר במילים שהיו זיכוך של המציאות.

עמדתי ליד המכונית וחיכיתי עמם. כשסוף סוף נפתח השער, המכונית התקדמה כמה עשרות מטרים לתוך המחסום ושובה ונעצרה בנקודת היציאה. שוב בדיקה, שוב אימות, שוב לא לפי מידת הדחיפות אלא לפי הנהלים, לפי הפקודות.

נשארתי מאחור מלווה את המשפחה במבט ומחשבה אודות הזילות בחיי הפלסטינים בעיני החיילים והשוטרים והמאבטחים, זכרתי את עומר אסעד בן ה-80 שחיילים אזקו אותו בלילה קר ושכחו לשחררו והוא מת על האדמה הקרה, חשבתי על ערכם של חיים של מי שאינו נחשב כשווה ערך לחיי אלו שהרובים בידיהם, ברכתי בלבי את הילד הפצוע שיגיע במועד לבית החולים, שיקבל את הטיפול המיטבי לפציעתו ושלא תשארנה בו צלקות של גוף ונפש.

הלאה משם, על דרך המלך שמובילה לרמאללה, בין שני נתיבי התנועה ניצב דוכן הקבב של אבו-עמיר.

המקום רווי אדי פליטת מכוניות,

רווי אבק שמתמר מבין גלגלי הרכבים, עם זה וזה וחרף המראה המשתנה של הדוכן העטוף בבד להצללה, יתכן שצודק אבו-עמיר ודווקא מקום זה הוא הנכון להקים בו בית עסק.