מחסום בית לחם: לראות את הזוועות המוכרות דרך עיניים חדשות

05:15 – 07:30

 5.15
הלכנו כמו תמיד מטנטור אל מחסום בית לחם, במסלול הרגיל. הבוקר הנאה איכשהו הפך את כל המראות הרגילים לסצינה שגרתית של הכיבוש. אך אלה כלל לא מראות רגילים או שגרתיים למי שהולכת כאן לראשונה ורואה את המראות הקשים, כמו למשל גברים, שהמדרכות הפכו להיות הבית השני שלהם.
ישנן שלוש דרכים להעביר משמרת במחסום בית לחם. הראשונה מתחילה מייד בוויכוח עם החיילים או המאבטחים בעניין הזכות שיש לנו, או לכל אחד אחד מלבדם, לעמוד או להיות שם. עד עכשיו אני דווקא הצלחתי "לעמוד על שלי".  הדרך השנייה להעביר משמרת במחסום זה היא תוך התעלמות גמורה מצד אנשי הביטחון, ואני יכולה בהחלט להסתדר עם זה. ויש משמרות שבהן אני פוגשת את אנשי הביטחון הנחמדים, כמו אחד המאבטחים היום, שאפילו הציע להביא לי כיסא, וזו לא הפעם הראשונה שזכיתי ליחס כזה. תמיד זו הקלה רבה כאשר מקבלים את פני באדיבות. שמתי לב שאותו מאבטח מלווה החוצה אנשים שביקשו לעבור לבית לחם. הוא הסביר לי שעליהם ללכת מסביב כי בשל השיפוצים במחסום הדרך הרגילה חסומה. עוד חוויה של "הקלה": ניגש אלי פלסטיני צעיר וסיפר על אחיו שיש לו בעיה ביטחונית. התחלתי להקריא לו את מספר הטלפון של סילביה והשעות והימים שאפשר לצלצל אליה, אבל הוא פשוט הוציא את הטלפון שלו וצילם את המידע בטלפון שלי.

אמה שאלה אותי אם שמתי לב לריח שקיבל את פנינו בהגיענו לטרמינל. אמרתי שלא, שאני עדיין מנסה להתגבר על הצחנה של עשן הסיגריות. היא חשה, לדבריה, שבריח הזה התערבבו ריחות של רטיבות, לכלוך וריח חזק של זיעה. זה היה כרגיל יום רע בצד הפלסטיני של המחסום, יכולנו לשמוע משם קריאות רמות שניסו להתגבר על הצעקות והיא ייחסה את מקור הריח לאלפים שנדחקו בניסיון לעבור ולצאת משם. כמו שאמר לנו אחד העוברים: "הם הורגים אחד את השני כדי לעבור." היא גם התייחסה להבעות הפנים שלהם, כאשר מיהרו החוצה בעוד יד אחת רוכסת בחזרה את חגורת המכנסיים והשנייה אוחזת בחוזקה בשקית. "כשמגיעים דרך שדה תעופה יש הזדמנות לעצור ולהתארגן אחרי שעוברים  את הביקורת, אבל כאן אתה חייב להמשיך לנוע בלי לעצור." לא רק שאין לעמוד בטרמינל, אין גם איפה לעצור ואין איפה להניח משהו וממילא כולם ממהרים להגיע לעבודה בזמן.

שאלתי אותה איך הרגישה בדרך מטנטור אל המחסום, כאשר עברנו על פני כל האנשים האלה במצבם הנואש והבזוי. היא היתה איתי במחסום קלנדיה ואמרה שנראה שכאן זה יותר מסודר... אבל היא מבינה שאנו רואות אותם כאן בצד הישראלי אחרי שהגברים כבר עברו את הביקורת בצד הפלסטיני. כאשר הגענו וראינו את הגברים יושבים או שוכבים על המדרכות, היא אמרה: "אפשר היה לחוש בתסכול ובכעס שלהם. אפשר היה לראות שהם מותשים לגמרי, וזה עוד לפני שהתחיל יום  העבודה שלהם."

קשה מאוד למי שבא למחסום לראשונה, כמו אמה, לאסוף ולעשות סדר בכל הרגשות והמחשבות מול הגיהינום שאנו כופים על האנשים האלה.

עזבנו בשעה 06:45