קלנדיה - שתי ילדות חולות סרטן ששוחררו מבי"ח בשכם אחרו את ההסעה הביתה לעזה

צופות: 
תמר פליישמן.
04/03/2018
|
אחה"צ
שתי ילדות, חולות סרטן מעזה מעוכבות בקלנדיה
שתי ילדות, חולות סרטן מעזה מעוכבות בקלנדיה
צילום: 
תמר פליישמן

באתי למת"ק עם שתי ילדות חולות סרטן ששוחררו כמה שעות קודם מאשפוז בבי"ח בשכם. עמן ועם אמותיהן. כל חפצן היה לבוא הביתה ולנוח. אבל מה שכל כך ברור וכל כך פשוט קשה עד בלתי אפשרי לתושבי עזה בני כל גיל.

שעתיים של טלטלות בין תקווה לייאוש עברו על הנשים והילדות וגם עלי שנספחתי אליהן.

שעתיים שבמהלכן שמענו שההסעה יצאה היום בשעה אחת וחצי ולא בשעה ארבע כמו בכל יום, שיש אירוע בארז ואין מי שיענה שם לטלפונים, שמונית תחכה להן (אמרה נציגת סלאמיתכום) להסיע אותן מקלנדיה. רק שהבעיה היא לא מונית, הבעיה היא אישור לחצות את מחסום קלנדיה ונוהל משנה שעברה קובע שרק בהסעה מאורגנת יסעו החולים.

למה? – הם עלולים להישאר בתחומי ישראל כשב"חים.

אחרי שעה וחצי נגזר הדין באמירה: אין מה לעשות, שיבואו מחר בבוקר.

תגיד אתה להן אמרתי לאומר. חשבתי, סוג של קיוויתי, שאם יביט להן בעיניים לא יוכל לומר את מה שלא יכולתי לומר להן אני.

אבל טעיתי. בלי היסוס ובלי להוריד את העיניים אמר: אין מה לעשות, תבואו מחר.

הבעיה עם האין מה לעשות הזה והשיבואו מחר הזה היתה איפה הילדות ואמותיהן יעשו את הלילה.

הנשים עדיין ניסו, נכנסו למשרדים, דיברו אל מי שדיברו ומה ששמעו היה רק האין מה לעשות, תבואו מחר.

יבואו, בטח יבואו.

אחרי שעתיים של מרתון של הלב, כשהייאוש כיסה כל זיק של תקווה, לקחו אישה אישה את מטענה האנושי ואת מטען צרורותיה וארבעתן שמו פניהן לשכם בתקווה ששם, בבית החולים בו טופלו הילדות, ימצא להן מקום לעבור את הלילה.