סיור בעקבות מקאמים בגדה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
אירית סגולי, נורית פופר, ריקי שקד (מדווחת)
03/10/2018
|
בוקר
מקאם שיח' עמאר מבחוץ
מקאם שיח' עמאר מבחוץ
Photo: 
Riki Shaked
מקאם שיח' עמאר בפנים
Photo: 
Riki Shaked

מטרת הסיור ללמוד על מקאם סת זהרה ולבקר בכפרים שהיתה להם זיקה ישירה למקאם לפני שנהרס: דיר ג'ריר וכפר מאליק, שעל אדמותיהם יושבת התנחלות כוכב השחר והמאחז מצפה כרמים (לאחרונה קבע בית המשפט המחוזי, שניתן להסדיר את מעמדו כיישוב חוקי, למרות שנבנה על אדמות פרטיות השייכות לפלסטינים). וכן רצינו להגיע למקאם שיח' עמאר, הנמצא בדיר דיבואן.

הגענו למקום למרגלות ההר. שלט גדול מכריז על "מצפה רחבעם"  ו"הר כוכב" (אין כמובן ציון למקאם). בשולי ההתנחלות כוכב השחר יש אזור תעשיה מוזנח ונטוש וקרוואנים סגורים, לא רחוק משם מקבל את פנינו שלט גדול  "גינות מתניה" – פה זה ביתנו בין כרם לגן" , אזור שומם שכפי הנראה מיועד לקייטנים או לנופש של תושבי כוכב השחר.

המשכנו להתנחלות רימונים, שהיא יישוב קהילתי על גבעה המזרחית לכביש אלון מצידו האחר של הר כוכב. בתים יפים וגינות מטופחות. על הגבעה "מצפה אלי" ואנטנות המנטרות את האזור, וכן אתר ארכיאולוגי,  השומר על שמו המקורי:  ח'ירבת אל כיליה: השילוט מסביר כי עברה במקום דרך רומית מאובטחת באמצעות תחנות משמר ומגדלי תצפית. הכלים שנמצאו מתוארכים לתקופה הביזנטית האומאית והעבאסית. על פי השלט: ..." כ 500 שנה התקיימו כאן חיים ובעת הזאת, אנשי הישוב רימונים"... -  ממש המשכיות היסטורית.

המשכנו לכיוון רמאללה ובדרך עברנו את הכפר טייבה, היושב על כביש 449 מזרחית להתנחלות עופרה, והגענו ליעד הראשון שלנו

דיר ג'ריר

בבלדייה (מועצה) פגשנו את ראש הכפר שקיבל אותנו באדיבות. הוא נמצא בכפר מאז שנת 2000 לכן לא יכול היה לענות על רבות משאלותינו. אמר שההתנחלות כוכב השחר גזלה 25 דונם מאדמותיהם. שלפני בואו שלמו כסף רב לעורך דין שיגיש התנגדות, אך לא יצא מזה כלום. התעניינו מתי נהרס המקאם ואם יוכל לספר על הקשר בין אנשי הכפר למקאם אך הוא אמר, שלא היה בדיר ג'ריר וכשהגיע היה כבר המקאם הרוס. ידוע לו שהצבא הרס את המקאם (בביקור קודם במקום נראה היה שהיו זקוקים לכלים כבדים לצורך ההרס ויתכן שיש תימוכין לעדותו).  שאלנו על יחסיהם עם המתנחלים והוא סיפר שלא מרשים לרועים להתקרב להתנחלות ולפני כשלושה חודשים שרפו להם את כל אזור המרעה. כמו כן התלונן בשמם של הפועלים, שמעכבים אותם  ויש במיוחד בעיות במחסום שליד עופרה. בשלב זה הצטרף אלינו חבר מועצה נוסף שתבע לדעת אם פגישתנו נעשתה בתיאום עם הקישור הפלסטיני. מסתבר שלפני כחודשיים יצאה הוראה מטעם הרשות שכל ביקור או פגישה אצל פקידי הרשות (שכולל כמובן גם את העיריות ומועצות הכפרים), דורש תיאום עם הרשות באמצעות הקישור הפלסטיני. בקשנו לראות את המסמך וראש הכפר אומנם הראה לנו ואפילו היה מוכן לצלמו לבקשתנו, אך חבר המועצה הודיע נחרצות שאי אפשר. ברוח זאת הסתיים הביקור. ויתרנו גם על הביקור בבלדייה של כפר מאליכּ, כדי שנוכל לבדוק את הנושא וגם למצוא שם איש קשר אחר. לפני שנאלצנו להסתלק ביקשנו מראש הכפר שינסה למצוא לנו בן אדם המכיר את סיפור המקאם ויוכל לספר לנו אותו. הוא הבטיח לעשות זאת.

צומת מזרעה: כאן ועכשיו מוכרים בננות
צומת מזרעה: כאן ועכשיו מוכרים בננות
Photo: 
Riki Shaked

ביציאה מדיר ג'ריר לאורך הכביש ראינו שומרות רבות יפיפיות, הבנויות מאותן האבנים מהן בנויות הטרסות. כשהגענו לצומת מזרעה א-שרקייה עמדה בצד הדרך מכונית עמוסה בננות. עצרנו לקנות ולשוחח עם המוכר. הוא קונה מאזור יריחו בננות ומוכר אותן . לשאלתנו אם ניתן להתפרנס מכך (10 ₪ לשני קילוגרם), אל חמדולילה אין לו תלונות. באזור יש בננות כל השנה, אלא שבבקעה יש כידוע בעיית מיםinfo-icon והרבה חקלאים נטשו. סיפר שמגדל הבננות הגדול ביותר באזור נאלץ להפסיק ופתח חנות לחומרי בנין במקום, אך מה יעשו הפועלים שנותרו ללא עבודה?

עוד סיפר שבין סילואד ליברוד הצבא מקים כמעט כל יום מחסומים לשלוש עד שש שעות, מה שמקשה מאוד על התושבים.

לפני כ-10 ימים הגיעה אליו משטרה (הוא הדגיש במפורש שלא היה זה הצבא אלא אנשים במדי משטרת ישראל) ודרשו את המפתחות לרכב. הוא אמר שאין לו והם תקפו אותו בטיזר חשמלי והסתלקו. מאז הם באים פעמיים שלוש בשבוע אך מתעלמים ממנו.

המשכנו בכביש 60 משמאלה של הדרך עוברת הגדר של עופרה וההתנחלות נראית מאחוריה ככלא ענקי.

עברנו את ביתין והגענו לדיר דיבואן – יעדנו האחרון.

דיר דיבואן

כפר עשיר, בתים מפוארים, גינות מטופחות. חלק גדול מהתושבים הם אזרחי חוץ בעיקר אמריקאים. זהו אחד המקומות היחידים, שהוחזרו בו אדמות שהופקעו, בגלל אזרחותם האמריקאית של הבעלים.

המקאם עצמו נמצא מחוץ לכפר, והוא המקאם היחידי שראינו, הממלא את ייעודו המקורי לשלב תפילה ורוחניות וחיי קהילה. המקאם משופץ ובו שטיחי תפילה בצבעוניות יפיפייה. סביבו גינות משחק לילדים וגן יפיפה ובו ספסלים ושולחנות. גם כאן לצערנו ניכר המחסור במים, והעצים מתייבשים. מעניין לציין שהאנשים שכיוונו אותנו למקום, ידעו כולם שהמקום נקרא שיח' עמאר, אולם השילוט מצביע על שם המקום : Ilbayara שמשמעו הפרדס. כלומר חיי הפנאי של הקהילה עולים לגמרי בקנה אחד עם קדושתו של המקום כמקום תפילה, ומניעת גישה למקאמים או הריסתם מחבלים במרקם הקהילתי.

תחנה נוספת בדרכנו חזרה :

יער נווה צוף או יער אום ספא, שמורה שחלקה חורש טבעי וחלקה יושב על אדמות נבי סלאח. השמורה כוללת כרמי זיתים השייכים לנבי סלאח. ראינו שהעצים אינם נושאים פרי למרות שזו העונה והכרם נראה נטוש ומוזנח. חוקי השמורה אינם מאפשרים לבעלים לנטוע עצים חדשים ובעיית המים גם היא רובצת בכבדות על החקלאים.

בצומת חלמיש (צומת כביש 465/450) - מחסום. בית הכנסת שהקימו תושבי חלמיש-נווה צוף נותר על כנו. על תחנת האוטובוס הסמוכה גרפיטי: מוות לערבים. המתנחלים אינם פוסקים מניסיונותיהם לחבר בין נווה אח"י לנווה צוף, שהכביש, המוביל לביתיללו ולדיר ניזאם חוצה ביניהם.

על פי דברי החייל במחסום, יש הפרות סדר מדי פעם אך תפקיד הצבא הוא לרסן את המתנחלים ולאפשר לפלסטינים להגיע לבתיהם (ממש ימות המשיח...). לדבריו יש בתי כנסת בהתנחלות, אך הם הקימו את זה שבצומת רק כדי להכריז על נוכחות. הוא היה אדיב ואפשר לנו לצלם.

מהעבר השני של הכביש, מוסתר על ידי החומה, הולכת ומתעבה הבנייה של המאחז המכונה בשלט נווה צוף.

נווה צוף: מרחיבים את המאחז
נווה צוף: מרחיבים את המאחז
Photo: 
Riki Shaked