קלנדיה - מסע היסורים של חולה לב בדרך לבית החולים בירושלים המזרחית
במהלך מעבר המחסום אל שטחי פלסטין וחזרה שלוש פעמים הותקפתי מילולית ע"י חמושים:
אסור לך - זה מקום בטחוני - את מפריעה לנו בעבודה – נשמה, תלכי מפה - זה לא חוקי - יש צו אלוף שאוסר - תעזבי את המקום בטוב או שתעזבי ברע - רוצה להיות מעוכבת?
ועוד מאותו הסוג המוכר, הלא חביב והשקרי.
מה שעוד היה זה כמעט מגע בין גוף לגוף שהתקרב יותר מהנהוג בין בני אדם ורק איום בתלונה על תקיפה מינית עצרה את התוקף.
אבל את עיקר תשומת הלב יש לתת למי ששכב באמבולנס שהגיע מהגדה וחיכה וחיכה והמשיך לחכות שיאפשרו לו לחצות את קו הרשע והזדון בין הכאן לשם, בין הגדה לירושלים, כדי להמשיך את המסע לבית החולים במזרח ירושלים שאליו שלחו אותו רופאיו.
עוד בטרם נחשף האיש שבאמבולנס לעיני אדם, רובים ונהלים, קרא הפרמדיק של הסהר האדום לעבר החיילים: המצב שלו מתדרדר, ושב וקרא: המצב שלו מתדרדר ושוב, ניסה לזרז אותם שיאשרו להתחיל בתהליך העברתו בין האמבולנסים, אבל לשווא.
איש מהם שאמונים על נהלי המקום לא נתן לבו לקריאה ולא לגורלו של החולה,
הם המשיכו בשלהם, יש סדר בעבודתם, צריכים היו לוודא שהוא (החולה) זה הוא, שאשתו ובנו שלוו אותו הם אמנם הם, שלא חל פגם באישורי המעבר, שהחיילים צלמו את תעודות הזיהוי כולם והכל נעשה לפי הנהלים.
כמו שאמרה לי בעבר מי שהייתה אחראית על תאומי הבריאות לגבי חולה לב בן שבעים ושלוש שהגיע למחסום חסר הכרה: "מה הוא חושב לעצמו, שככה סתם הוא יבוא ויעבור ויתאשפז?"
נכון, החולה ההוא כבר לא חשב לעצמו ולא בטוח שהחולה שמצבו התדרדר חשב לעצמו.
חיילת אחת שהבחינה בדאגתי באשר לגורלו של האיש שעוכב באמבולנס ושפסע היה בין חייו למותו, ניסתה ללמד סנגוריה על מעשיהם בטענה: "אנחנו מאפשרים להם לעבור ולהגיע לבית חולים", כאילו גדלות נפש היא שלהם שבכלל מאפשרים לנוטים למות לעבור כאן.
לא, עניתי, זו זכות ולא חסד, מה שאתם עושים זה להגביר את אחיזת החנק בגרונם של מיליוני בני אדם.
החיילת הביטה בי בעויינות, לא השתכנעה.
כמו בשורה הגיעה ההודעה שהכל בסדר ואפשר להתחיל בבצוע נוהל גב-אל-גב.
היה צריך להפריד את החולה מהציוד השייך לאמבולנס מהגדה, מבלון החמצן ומהאלונקה, לחברו לבלון חמצן שהובא מירושלים ולהעבירו לאלונקה מירושלים.
רק כשנסגרו הדלתות אחרי החולה ומלוויו והאמבולנס יצא לדרכו, צוות הסהר האדום ואני עמם נשמנו לרווחה.