קלנדיה

צופות: 
תמר פליישמן.
02/04/2017
|
אחה"צ

שני חולים במצב רפואי קשה שמועברים בשני נהלי גב-אל-גב בתוך שעה אחת, שני חולים שמועברים בין אלונקות בידי אנשי צוותים רפואיים, זה לא במוקד לרפואה דחופה ולא בחדר מיון, זה במחסום וזה מראה שכיח, "מהבוקר כבר היו חמש" סיפר בחור שהבסטה שלו צמודה למחסום.

הראשון הובא בגלל דימום פנימי, בבטן, אדם בסכנת חיים.

שמונה ידיים של שני צוותים רפואיים שטיפלו בהעברתו נראו כמו מכונה מיומנת ואמינה.

אבל למרות הדחיפות ולמרות שכל דקה עלולה לחרוץ את גורל האיש לחיים או ללא חיים, לאלו שקובעים את סדר העדיפויות במחסום יש סולם ערכים משלהם וחיי אדם אינם בראש.

המציאות במחסום היא של Regulations first, וכשהנהלים קודמים לחיי אדם לא ממהרים.

תחילה בודקים תעודות, תיקים ואישורים ורק אז מאפשרים לחולה להמשיך בדרכו.

החולה השני הגיע דקות אחרי שהראשון עזב. חולה סרטן שטופל בהדסה ונשלח להמשך טיפול בנבלוס - לא הייתה דחיפות אולי כי שום דבר כבר לא דחוף.

אבל מה שהיה קריטי היו הכאבים שנגרמו לאיש עם כל תזוזת גוף.

כשהועבר החולה בין אלונקות הוא צעק צעקה חדה ובעקבותיה התייפח.

אם הייתה לאמבולנסים אפשרות של נסיעה בין הגדה לירושלים, היה אפשר לחסוך מהאיש את כאב הטלטול, אבל גם מניעת ייסורים לא נשקלת במקום שבו רק מדד ה- Regulations first קובע.

בכי הוא מופע נדיר במקום הזה. פה לא בוכים. בטח לא גברים.

לפעמים נאנחים אבל בדרך כלל חורקים שיניים.

גם הבכי של הגבר החולה הזה נחנק באיבו אבל המשיך להדהד.

הבטתי בחיילת ובמאבטח שהיו שם על יד ששמרו שכל תג ופסיק מהנהלים יתקיים, וראיתי אותם ועיניהם ריקות כמו של מי שקיבלו זריקה לאלחוש רגשות.