קלנדיה

מקום: 
צופות: 
תמר פליישמן
02/02/2020
|
אחה"צ
שער המתכת היה נעול והקשה להעביר את המשא הרב
משחק ילדים שנגמר במעצר

אם לא די היה שדרך היציאה של החולים מעזה מלאה מהמורות ושלוליות, גם שער המתכת שמפריד בין התוך לחוץ היה נעול והקשה להעביר את משאם הרב מבעד לקרוסלות הצרות.

כשתהיתי למה לא נותנים להם לצאת מהשער הראשי של המתחם, מה שהיה עושה את היציאה  פחות קשה ויותר נוחה, ענה מי שמכיר את המערכת לפני ולפנים: "לעשות נוח זה לא במחשבה שלהם".

אישה שנשאה בידה האחת מנשא שבו תינוקה שנולד לפני 40 יום ובאחרת את תיקיה, נעצרה לפני השלולית שנמתחה לרוחב הדרך חוששת מליפול. כשראתה אותי מצדו האחר של אגם המים, הושיטה לעברי את העולל שאקח אותו לרכב ההסעות.

 

יש משהו מרנין בלשאת תינוק שעושה לראשונה את הדרך הביתה ולברך אותו ואת אמו.

הרננה שבלב נמחקה באחת למראה חמושים שעצרו שני ילדים.

אלו האחים לבית רג'בי ממחנה הפליטים קלנדיה, הגדול הוא בן 14 והאחר בן 12, אמר אדם שזיהה את העצורים כשהביט בתמונות שצלמתי. בפעם הבאה שההורים יראו את הילדים שלהם זה יהיה בעופר.

מה שהיה זה שהילדים עמדו על הכביש הראשי שבחזית מחנה הפליטים ויידו אבנים לעבר המגדל הפינתי, נכון שיש קלישאה שאומרת שאבנים הורגות, אבל הילדים והאבנים לא סיכנו איש. המגדל האמור נטוש ולא מאויש. זה היה משחק ילדים שמתחרים ביניהם האבן של מי תפגע ותשמיע צליל, ואמנם בכל פגיעה נשמע צליל מתכתי: פינג..., פינג..., ושוב.  – כך עד שנעצרו.

אני לא יודעת מה הזעיק את החמושים לצאת, האם היו אלו נקישות האבנים או המצלמות שדבר לא נעלם מעינן, אבל אני כן יודעת שהמעצר היה רק קדימון לענני גז שנורו אל סמוך לחומה ולעננים שכיסו את מחנה הפליטים כמו עדרי עזים לבנות.

יהיה בסדר, אמר חבר בניסיון לעודד את עצמו ואותי,

רק מאה השנים הראשונות קשה, ואח"כ יהיה בסדר.