בקעת הירדן: גשמי היורה הוסיפו כתמים ירוקים לנוף

צופות: 
רחל א', מתנדב מתעיוש ואורחת אמריקאית
01/11/2018
|
בוקר
 בקעת הירדן אחרי היורה - צמחים ראשונים מציצים
בקעת הירדן אחרי היורה - צמחים ראשונים מציצים
צילום: 
Rachel A.
בקעת הירדן אחרי היורה: הפתעה ירוקה לכבשים
בקעת הירדן אחרי היורה: הפתעה ירוקה לכבשים
צילום: 
Rachel A.

יום יפה, צח, אחרי גשמי השבוע שעבר, הבקעה מתכסה מעטה ירוק בהיר, אך כתמים חומים גדולים מככבים בה בלי בושה. שמחות הכבשים, שמחים הרועים.

התחלנו את היום בסמרה, שמגודרת בצבא משני צידיה. למעלה במזרח על ההר אום זוקא, ולמטה בצומת - בסיס כפיר. הגנה דו קוטבית.

מאחר והגענו החליטו הרועים לנסות הפעם לרעות באזור ליד הבסיס הצבאי (של כפיר) שהאדמה לידו שייכת להם בטאבו.

יצאנו אחרי ארוחת בוקר למרעה. פרחים קטנטנים וצמחים ירוקים בקעו מהאדמה המדברית (סתוונית היורה). הרועה אמר שחייהם קצרים. אולי שבוע והם אינם. רק במרץ מגיעה הפריחה האמיתית.

הגענו לאזור הבסיס ובין הבסיס לביננו – גדר. השמש פיזזה הכבשים שמחו והעולם אמר שירה, עד שראינו חייל פוסע לכיווננו. נכנסנו לכוננות מסוימת, והגיע חייל רגוע ומבויש ושאל מה אנחנו עושים שם. אמרנו "רועים." לא רואים עלינו? אמר תיקחו מרחק מהגדר.  לקחנו מרחק מהגדר. האזור גדול ורחב אך חלקו מוגדר כ"שטח אש", ולכן צריך להצטייד במפות ולהיות מוכנים לכך שיסלקו אותנו מכל מקום בטיעון כלשהו. או, שנדע לעמוד על שלנו בעזרת המפות כמו שקרה לא מזמן.

כמו שנאמר, יש לצבא סיבה ויש תירוץ. "שטח אש" הוא תירוץ לצורך סילוקנו מהמקום בו אנו נמצאים. ראינו את החייל מתקשר לשאול האם סיים את משימתו בהצלחה או שמא ימצא איזה תירוץ להרחיקנו משם. בכל מקרה השהות שלנו שם הבהירה שחשוב שנהיה שם. רוב הסיכויים שבלעדינו היו הפלסטינים ממהרים לחזור לביתם ולא מתמודדים אתו.

בהמשך קיבלנו קריאה לחזור למאהל לפגישה עם הצלב האדום שהגיע אליהם. בימים הקודמים החלה להיבנות גדר באזור השטח הפרטי שלהם שליד אום זוקא, הבסיס שעל ההר. הם התלוננו בפני הצלב האדום ואנשיו הגיעו לראות ולדבר איתם. הגדר שנבנית היא לטובת המתנחל שבונה לעצמו התנחלות פרטית, בתמיכת הצבא כפי הנראה, ועושה כרצונו ללא שום הפרעה.

הצלב האדום הגיעו לשמוע את התלונה וכן לשיחת היכרות עם נציג חדש שהחל את שירותו. הוא סיפר שכבר היה באזור לפני 20 שנה ונדהם לגלות כמה ההתנחלויות גדלו מאז עזב. 
הם ניסו לתאם ציפיות, לשמוע תלונות, ולהיות אמפתיים. לא נראה שיש בכוחם לעזור לפלסטינים בחיי היום יום או להשפיע באיזו דרך על המדיניות הישראלית. נכון שהם הביאו אוהל אחד או שניים לאזור ההרס האחרון, שזרע הצבא בחדידיה. לא מאשימה אותם. גם אנחנו לא עוזרים או משנים משהו. אם כבר מדברים על זה.

בהמשך חזר העדר והמשכנו לארוחת צהרים אסלית, בחדר האוכל הכללי שבו היו כל בני המשפחה שנמצאים כרגע במאהל, ילדיהם ואנחנו, בעוד הנשים טבחו ואכלו באוהל שליד.

כן סיפרו לנו כי בלילה שעבר הגיע הצבא והחרים שני טרקטורים באזור חדידיה ששייכים לפלסטינים מברדלה (אם אינני טועה). הם עצרו גם את בעלי הטרקטור בעילה שהטרקטורים גנובים. למרות שיש להם ניירות שמראים שהם שלהם.  בבוקר הם שוחררו. האנשים. לא הטרקטורים. זה גם סיפור ידוע ורגיל שמאפשר להטיל קנסות גבוהים תמורת פדיון הטרקטורים.
לסיום עברנו במאהלים הסמוכים  וחילקנו את הציוד שהבאנו עמנו.