קלנדיה - המתנה מתסכלת לעוברים במחסום בכלי הרכב וברגל

צופות: 
חנה שטיין, רונית דהאן-רמתי (מדווחת ומצלמת)
01/09/2021
|
בוקר

הגענו וחנינו בסביבות 6:15. הצד הישראלי של המחסום כבר הומה אדם. הרבה אנשים ממתינים לאיסוף לעבודה. מתחם התחבורה הציבורית שלמרגלות הגשר סואן ויש אוטובוסים שעומדים ליד הגשר. היום גילינו גם מכונית שחונה מתחת לגשר, כפי שניתן לראות בצילום. אנחנו חונות לאורך הכביש ממול, חוצות אותו בכיכר ואז מגיעות רגלית, עוברות מתחת לעמודי הגשר היכן שהמכונית חונה והולכות אל המקום שממנו עולים אל הגשר עצמו. זה נמצא סמוך לכביש בו מגיעות המכוניות דרך מחסום כלי הרכב. ניתן לעלות במדרגות או במעלה משופע. המכונית שבתמונה נמצאת מתחת למעלה המשופע.

בהיותנו על הגשר שמענו צפצופים עצבניים מלמטה. הסתכלנו וראינו שהורידו את הזרוע החוסמת את הגישה של כלי הרכב אל הכיכר. בד"כ אחרי שעוברים את הבידוק במחסום כלי הרכב ניתן להמשיך באופן חופשי בנסיעה. הפעם ראינו לראשונה שעוצרים את הגישה לכיכר. מן הסתם עושים את זה כדי לווסת את התנועה, שכן בשעות הבוקר יש עומס סביב הכיכר של הסעות וכלי רכב שבאים לאסוף עובדים שעברו את המחסום רגלית מחד ושל כלי הרכב העוברים את המחסום מאידך. אבל נראה לנו שזה די מתסכל את הנהגים שהם נתקלים בחסימה נוספת אחרי שכבר עמדו בפקק מייגע לפני המחסום ועברו סוף סוף את הבידוק במחסום.

בצד הפלסטיני, במעבר הולכי הרגל, היה סביר. כאשר עצרו את הקרוסלות בשלושת הכניסות (בד"כ זה היה באותו זמן בשלושתן) נוצרו מהר מאוד תורים שחרגו מהכניסות לסלאלום. אבל כאשר פתחו את הקרוסלות התורים הצטמצמו. מאוחר יותר כשעברנו בעצמנו ראינו שהם סוגרים את הקרוסלות עד שהאולמות בפנים מתרוקנים לגמרי, ואז פותחים אותן וממלאים את האולמות לגמרי. לא ברור מה הטעם בטכניקה הזו, בפרט בימי קורונה. יש גם תחושת תסכול שמכך שממתינים הרבה זמן בכל פעם וגם צפיפות בתוך המבנה שאינה רצויה בעידן הקורונה.

הלכנו אל הצד המזרחי כדי לבקר את ידידנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה. כתמיד שמחנו לפגוש אותו אחרי שחלף כמעט חודש מאז היינו כאן לאחרונה. ליד אבו רמזי עומד כבר מזה זמן ילד שמוכר פיתות מרוחות שמן וזעתר. אבו רמזי מוטרד מנוכחות המתחרה מחד, אך משגיח על הילד מאידך

אבל התחרות העיקרית היא מדוכן מאולתר של פלאפל (שמטוגן במקום) ומיני מזונות, שהתמקם על המדרכה בכביש המוביל למחסום. הפעם ראינו שהם מטגנים גם צ'יפס.

הקיוסק נמצא על המדרכה  הקרובה יותר למחסום, בתוך מכונית טרנזיט. הפעם ראינו שכיסו את התקרה שלו במעין סכך מכפות תמרים יבשות. אולי כדי להגן מפני האבק שיוצרות העבודות שהחלו לאחרונה בצמוד לצד המזרחי של מבנה המחסום מחד, ולבתי א-ראם שנמצאים מעבר לחומה מאידך.

אזור העבודות תחום עכשיו בגדר פח לבנה, אך כשהגיעה שעת תחילת העבודות פתחו את השער ויכולנו להציץ פנימה. אלה הן כנראה העבודות על מה שמכונה "שיקוע קלנדיה". לא לגמרי ברור לנו מה בדיוק מתוכנן ואיך זה יקל את העומס. הרי בסופו של דבר באיזשהו מקום יצטרכו לבדוק את כלי הרכב הנכנסים. ממילא (כמעט) כל רכב שעובר במחסום קלנדיה הוא רכב עם לוחיות ישראליות שנוסעיו מחזיקים בתעודות כחולות.

הבוקר עמד בסימן תלמידים בדרך לבית הספר. בבתי הספר הפלסטינים החלו הלימודים כבר במהלך אוגוסט. שוב חוזר המחזה השכיח כאן של ילדים ונערים הנאלצים לעבור מחסום מדי בוקר בדרך לבית הספר. כל אחד מהם נושא עימו את תעודת הלידה מנויילנת, אותה יציג לחייל/ת בתוך המחסום. זה נקרא ה"קושאן".

נערות מבעד לגדרות הסלאלום

נער אחד הגיע על אופניו, ומשאיר אותן לפני המחסום שיחכו לו בשובו. מזל שיש כאן מספיק גדרות ולא חסר לאן לקשור אותם. הוא מוצא פינה נסתרת בין המחסום החדש לישן.

בסביבות 7:10 הצטרפנו לאחד התורים, הקצרים יחסית, אך הסתבר שנכונה לנו המתנה ארוכה עד שהאולמות בפנים, שלפני עמדות בידוק החפצים התרוקנו ממש לחלוטין, מה שהיה מתסכל למדי.

מנסים להציץ ולראות מה קורה שם? למה לא פותחים?

בסופו  של דבר המעבר כולו לקח לנו רבע שעה, שזה הרבה יחסית למקובל במחסום החדש.

בדרך חזרה על הגשר צפינו על היורדים במדרגות בקצהו ועל העבודות הנערכות באזור שדה התעופה ובדרך לרכב, המחזה הרגיל של אשפה מתגלגלת למרגלות הגשר. אזור שנופל בין הכיסאות – הן המנקים של המחסום והן המנקים של עיריית ירושלים לא מגיעים לכאן...

יורדים במדרגות מהגשר