סיפור מקלנדיה: כשהקנס עולה יותר ממכונית

צופות: 
חנה שטיין, רונית דהאן-רמתי (מדווחת)
01/08/2018
|
בוקר

הגענו לקלנדיה ב-5:15 לערך, חנינו כרגיל בצד הישראלי ועברנו לצד הפלסטיני. בפנים שמחנו לראות שהתורים קצרים ביותר. מוכר הבייגלה במקומו הרגיל בסככה. היו 5 עמדות פתוחות. מדי פעם הכריז החייל ברמקול שבעמדה 1 אפשר לעבור רק ללא תיקים (= מכונת השיקוף מקולקלת) ובעמדה אחרת רק עם אישור ("תסריחinfo-icon" – כנראה בעיה במחשב שאינה מאפשרת לוודא קיומו של אישור במחשב לפי טביעת אצבע או מס' ת.ז.). 

ח' חברנו מדבר איתנו תוך כדי ההמתנה בתור בכניסה למכלאות. מוסר גירסה מעודכנת לסיפור על עיכובו לפני כשבועיים-שלושה במחסום פתע. מסתבר שהוא נהג באוטו שאין לו רשיון רכב. החרימו לו את המכונית. כדי לשחרר אותה צריך לשלם הרבה כסף. הוא לא מתכוון לעשות זאת. קנה מכונית אחרת במקומה.

בהמשך החלו להיווצר תורים שחרגו מעבר לסככה, אך המצב היה סביר. המעבר ההומניטרי נפתח באיחור אופייני והיה פתוח רק כחצי שעה, למרות שעדיין היו תורים.

ב-7:15 התורים התקצרו והצטרפנו לאחד מהם. המעבר לקח כ-20 דקות.