קלנדיה - משמרת בוקר ראשונה מאז החלה מגפת הקורונה

הגענו למשמרת בוקר במחסום קלנדיה לראשונה מאז החלה מגפת הקורונה. הפעם האחרונה שהיינו במשמרת היתה בסוף חודש פברואר, כשנה לאחר פתיחת המחסום החדש להולכי רגל. אז היו בעיצומן העבודות לבניית גשר להולכי רגל מעל הכביש המפריד בין מחסום הולכי הרגל לאזור התחבורה הציבורית הנמצא בצידו השני, מעבר למחסום הרכב. בצד הפלסטיני היו בעיצומן עבודות סלילה והקמת מדרכות במגרש החניה הישן ועבודות להקמת מסלולי כניסה ממזרח למחסום, לימי ששי של הרמדאן. גם במחסום הישן התבצעו עבודות שיפוץ, נסתרות מאחורי גדרות. כנראה במטרה לאפשר מעבר גם משם ברמדאן. ככל הנראה הכל היה מוכן, רק תפילות הרמדאן באלאקצא לא התקיימו, בשל המגיפה.

בעבר ראינו שמקימים גדרות מסביב למחסום הולכי הרגל. הן נועדו לנווט את האנשים היוצאים מהמחסום לכיוון ירושלים אל הגשר. אין יציאה אל הכביש. כשהתקרבנו התברר שגם אין קרוסלה המאפשרת כניסה (יש רק שערים שאנשי כוחות הבטחון יכולים לפתוח בעזרת הכרטיס שלהם). בהתקרבנו קרא לעברנו מאבטח ממחסום הרכב וסימן לנו שעלינו ללכת לצד השני של הכביש, שכן גם הכניסה להולכי רגל מכיוון ירושלים לגדה הינה רק דרך הגשר. זה גרם לעיכוב מסויים ולכן הגענו לצד הפלסטיני רק ב-6:25 לערך. הכוונה היא טובה, למנוע את ההסתכנות שבחציית הכביש, אך משרת רק את מי שרוצה להגיע בתחבורה הציבורית.

שהגענו לצד הפלסטיני של המחסום פגשנו בשמחה את אבו רמזי, מכרנו מוכר הבייגלה, עומד עם עגלתו. עברו עליו זמנים קשים, כחודשיים וחצי ללא פרנסה. מהרש"פ לא מקבלים דבר וגם בימים כתיקונם אין שום קיצבת זיקנה. כשהוא לא עובד אין פרנסה לו ולאשתו, ולביתו עם החיה אצלם עם שלושת ילדיה. התפרנס למעשה מכספים שנתנו לו אנשים שיכולים לעזור. גם אנחנו, 5 היוצאות לקלנדיה בבקרים, גייסנו עבורו סכום מסויים שהעברתי לו במהלך הרמדאן, כאשר התברר שניתן  לנסוע בחופשיות לכיוון קלנדיה. הוא שוב מודה לנו ודורש בשלום חברותינו.

הלכנו לראות מה שלום ידידינו בקיוסק הנמצא בצד המזרחי. הקיוסק עבר בחזרה למקום בו עמד בעבר, לאחר שגרמו לסלול ולהכין מסלולי גישה להולכי רגל מאחוריו, לקראת ימי ששי של הרמדאן, ובסופו של דבר לא השתמשו בהם... בקיוסק נמצא מוחמד, ששמח לקראתנו ומייד הכין 2 כוסות תה מתוק עם נענע כרגיל. בחור נוסף שהיה עימו היה עסוק בניקוי וחיטוי של כל המשטחים מסביב, לקראת הנחת הסחורה עליהם. מכיוון החניה קרא אלינו אימן, אחיו של מוחמד אשר מפעיל את החניה הסמוכה, קרא אלינו, נופף לשלום ודרש בשלומנו. שמחנו לראות שהם בטוב. גם אצלם היתה פגיעה בפרנסה.

לקחנו את התה והלכנו אל מאחורי הקיוסק, שם היה מקום מוצל וגדר בטון שיכולנו לשבת עליה במרחק זו מזו לפני שמורידות את המסכות כדי לשתות.

האזור ששימש עד לפני שנתיים ויותר כחניה נסלל ויש בו גם מדרכות וסובות ואיי תנועה עם אדמה שאולי ישמשו לגינון. כל ערימות אבני השפה שהיו כאן לפני שלושה חודשים כבר אינן. לא ברור למה בדיוק זה אמור לשמש ולמה בימים כתיקונם לא מאפשרים לחנות כאן. הכנסיה סגורה בשער צהוב ורק תחבורה ציבורית יכולה להיכנס.

ליד הקיוסק וגם ליד אבו רמזי צעירים שמוכרים מסכות ומכריזים על סחורתם – קמאמאת, קמאמאת (=מסכות, מסכות). הם מוכרים מסכות בד שחורות. אצל האחד מודפס עליהן הסמל של אנדר ארמור, אצל האחר הלוגו של הנורת' פית'. אלה כמובן לא מסכות מקוריות של היצרנים האלה... מוצאים דרך להתפרנס גם בתקופת הקורונה. לרוב האנשים יש מסכות, אבל כמו אצלנו לא כולם עוטים אותם כנדרש או בכלל. רק כשנכנסים לעבור במחסום כולם מכסים הן את האף והן את הפה במסכה.

אזור המחסום הישן סגור בגדרות אז לא יכולנו לראות מה בדיוק בנו ושיפצו שם. רק הגישה לשירותים קיימת, אך השירותים עצמם סגורים. נראה שגם ניתקו את המים, כי אין יותר נזילה מהצינורות בצד האחורי של ביתן השירותים... אין לחץ בכניסה למחסום, ויש אנשים שממתינים בחוץ בצד, כנראה כדי להגיע למת"ק או למשרדים האחרים שיפתחו מאוחר יותר. (לפי מה שדווח לנו ביום ראשון 31.5.20 נפתחו כסידרם כל המת"קים, לא רק למקרים הומניטריים. זאת למרות הנתק שיש כעת בין ישראל לרש"פ. בקלנדיה חידשו עוד קודם לכן את הנפקת הכרטיסים המגנטיים ושירותים נוספים). על הכניסה למחסום תלוי שלט גדול המזהיר מפני הקורונה ומורה להישמע להוראות ולשמור על מרחק 2 מטר. הציור מסביר שיש לעטות מסכות. לא ברור לנו מטעם מי השלט. הוא לא מטעם מתאם הפעולות בשטחים כמו השלטים בד"כ, וגם לא מטעם עיריית ירושלים. רשום עליו שהוא מטעם "עוטף ירושלים". מלים אלה רשומות בעברית, ערבית ואנגלית. בנוסף רשום רק באנגלית community center.

קצת אחרי 7 נכנסנו למחסום. לא כל עמדות בידוק החפצים היו פתוחות, אבל לא היו תורים ארוכים כי לא היו הרבה אנשים. המעבר היה מהיר והחיילת בעמדת בדיקת התעודות לא התעניינה במיוחד בנו ובתעודותינו וסימנה לנו לעבור. אחרי הבידוק עמד חייל ללא מסכה. שאלנו אותו למה אינו עוטה מסכה, ותשובתו היתה שאין לו ותיכף יביאו לו. אז נתנו לו מסכה מהמסכות שהיו לי בתיק וביקשנו שיעטה אותה. בדיוק אז הגיע גם קצין, אך הוא לא הביא איתו מסכה לחייל. אנחנו פנינו ליציאה וקיווינו שאכן ישים את המסכה שנתנו לו.

בדרך החוצה ראינו מצד אחד את האנשים הממתינים לפתיחת המת"ק, שתהיה רק בעוד שעה ומעלה. האולם הקטן היה די מלא, מרחק 2 מטר בין אחד לשני בוודאי לא יכלו לשמור שם... הם כמובן מופרדים מהיוצאים לכיוון ירושלים בגדרות וקרוסלות. מצידנו השני ראינו את התריסים שהותקנו כדי לחסום את מה שהיה בעבר היציאות מהמחסום הישן. אחד מהם לא היה סגור לגמרי ואפשר היה להבחין שהאזור מאחוריו מואר, אך לא יכולנו לראות מה נעשה שם.

לאחר היציאה מהמחסום אין כאמור דרך גישה אל הכביש אלא חייבים לעלות על הגשר להולכי הרגל, או במדרגות או דרך כבש המיועד לעגלות וכסאות גלגלים. ממרומי הגשר ניתן לצפות על מחסום הרכב וכן לכיוון קלנדיה ולכיוון ירושלים. הגשר מקורה, אך הצדדים פתוחים. מן הסתם לא יהיה כל כך נעים לחצות עליו בימי החורף כאשר הרוח והגשם יכו מהצד. אולי עד אז יבצעו סגירה בפרספקס של הצדדים.

כשירדנו מהגשר במדרגות בצד השני פגשנו את הנגד מהמת"ק המוכר לנו עוד מימי המחסום הישן. הוא היה בא לפתוח את השער ההומניטרי שדרכו יכלו נשים, אנשים מבוגרים, חולים וזכאים אחרים לעבור כשהם עוקפים את התורים האיומים שהיו שם ומגיעים ישירות אל עמדות הבידוק. ברכנו אותו לשלום והתפלאנו שעדיין לא השתחרר. הוא בדיוק התראיין שם לאיזה כלי תקשורת. היו עימו כתב וצלמת וחייל נוסף (אולי מדובר צה"ל). אמרנו לו שראינו שלשווא הכינו הכל לרמדאן, והוא אמר שאכן כך, במקום רמדאן באה הקורונה.  

בירידה מהגשר עמדו מוניות על קרקע ששוטחה, אבל לא נסללה. גם כאן יצטרכו מן הסתם לסלול, אחרת בגשם זה יהפוך לעיסת בוץ, ומכאן על האנשים ללכת כדי להגיע לאוטובוסים. אי אפשר לחזור אחורה ברגל לכיוון מחסום הרכב והכביש, כי יש גדרות שמונעות זאת. לכן משם היינו צריכות ללכת מסביב כדי לחזור אל אזור הככר שאחרי מחסום הרכב, לחצות את הכביש המוביל לכיוון מערב ולהגיע למכונית.