קלנדיה, יום שישי השלישי לחודש הרמדאן

הרבה חמושים היו במחסום וסביבו.

 היו למטה והיו בצד, היו לפנים והיו מאחור, אבל הכי נורא היה לראות את אלו שלמעלה, שקני הרובים שלהם היו מכוונים לראשיהן של אלפי הנשים שלמטה בדרך לאל-אקצה.

כבכל יום שישי שלישי לחודש הרמדאן גם בפעם הזאת המוני אדם נהרו אל המחסום.

הם עשו את הדרך ברכבים פרטיים וציבוריים, בנסיעה ובהליכה, תינוקות על כתף, ילדים אחוזים בידיהם חזק  פן ינתקו ויאבדו בהמון.

תנועת אדם מילאה את דרכי העפר, את הכבישים ואת תלוליות האבנים הקוצניות,

כי אולי זו ההזדמנות האחרונה השנה להגיע לתפילה באל-אקצה. נכון שצפוי עוד יום שישי אחד לחודש הרמדאן, אבל המציאות לימדה את הפלסטינים שלעולם לא ידע האדם מה צופה לו העתיד ואילו גזרות חדשות מתגלגלות במוחם של השולטים שעלולות להיות להם לאבן נגף במילוי משאלתם.

בכניסה ובתוך המעגל הפנימי, בשטח הסטרילי התחום, היו מספר נקודות סלקציה קפדניות שיצרו צווארי בקבוק.

לקריאת ארבעים שחררו את דבוקת האדם הקודמת, פתחו את ברז הזרם, ספרו ארבעים, הקפיאו את המצב וחיכו שהקודמים יגמרו להיבדק בבדיקה החוזרת ושוב וחוזר חלילה.

כשהיה נתפס מי שלא עומד בקריטריונים, אבל בדיוק בדיוק בקריטריונים, אפילו לא קרוב לקריטריונים, רק בדיוק, נגזר דינו – החוצה. כך קרה לאב שבא עם שני ילדיו, האחד "תקין" (הגדרה בשימוש המשטרה) והאחר "לא תקין", ילד בן 12 וקצת. לפקודה מגבוה משכה שוטרת מג"ב ביד הלא תקין , ידו שלו משכה ביד אחיו התקין והאב שהיה לו אישור לעבור לתפילה,מה שאומר שגם הוא תקין, יצא עם ילדיו.

גם השבוע אי אפשר היה שלא להבחין בשוטרים הפלסטינים ובקבוצת VIP פלסטינית מלווה בבכירים ישראלים שסיירו יחדיו לתפארת שיתוף הפעולה הביטחוני.