בקעת הירדן - אכזריות שלא נפסקת, סבל שלא נגמר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
דפנה ב. ונורית פ. (דיווח וצילום)
01/01/2023
|
בוקר
דפנה מביאה את סיפורו של זובעה בן ה-80, המתנגד למסור את אדמתו הפרטית לצורכי הכיבוש

לעיינות פסאיל

שעת בוקר. בדרך העפר המובילה לעיינות פסאיל איתרנו שלושה עדרי צאן. עדר כבשים סמוך לחממות של התנחלות פצאל; עיזים שחורות, שממרחק העלו חשד שאלו פרות של המתנחל - על הגבעה הצפונית שעדיין דלה בצמחייה; ועדר נוסף מעט רחוק יותר. נוכחות המתנחל ונעריו הפורעים מורגשת בשטח. מעט רועים מעזים בכלל להגיע לוואדי. עדרים אינם מתקרבים למקורות המים ואינם במרחק על ההרים המוריקים לאחר מעט הגשמים שירדו שם.
ברז שיוצא מצינור המים הראשי, שהיה בדרך כלל פתוח ומחובר לצינור שהוביל מיםinfo-icon לשקתות ולהשקיה לצאן ולעדרי הגמלים בימים טובים יותר, נשלף והמים זרמו בשטף על האדמה  ולמדרון. בזבוז של מים זועק, אך מתנחל שיש לו מים בשפע, חשוב יותר להקשות על הפלסטינים ולצמצם מעט המים שהם מקבלים. את השקתות החרימו המתנחלים כבר לפני כמה חודשים.
המשכנו במעלה הוואדי עד לתעלת המים המבוטנת. המים זרמו ללא הפרעה. הצינור החלוד שמתנחלים חיבלו בו, תוקן במעטה בטון כבד וניתן היה לשמוע את זרם המים מתחת. ג', שאחראי על תקינות זרימת המים, הגיע מאוחר יותר, לאחר שדפנה צלצלה אליו. הוא בא לחבר את הברז ולפסיק את בזבוז המים שהוא פשע בפני עצמו. הוא וחבריו אחראים לביטון המסיבי של הצינור. לפני כחודש בביקורנו שם, הכיסוי הפלסטי ושכבת הבטון שהונחו שם בידי פעילים , נעקרו באלימות והצינור נסתם באבנים גדולות ובשקיות פלסטיק.

יריחו, לטיפול מתמשך בעיניה של מ'

הגענו יחד עם מ' מפסאיל למרפאת העיניים ביריחו בשעה מוקדמת. קיווינו להיות בין הראשונים ולסיים מהר. בעוד אנחנו מחכות לרופאה, נכנסו למרפאה שמונה שוטרים פלסטינים, 3 חמושים והאחרים קצינים בעלי דרגות גבוהות. דפנה,שבדיוק נכנסה לחדר ההמתנה, סיפרה לי לאחר מכן שהרהור חלף בראשה: הרי אנחנו בשטח אסור לישראלים. הייתכן שבאו לכבודנו? אך לאחר שניות התברר שיש ביניהם אדם מבוגר בעל חזות מרשימה, וידיו אזוקות. העציר ומלוויו קיבלו יחס עודף ואנחנו נאלצנו לחכות לתורנו זמן רב מהמתוכנן, לתורנו.
במשך כשלוש שנים דפנה דואגת לליווי של מ' למרפאת העיניים ביריחו ולמימון הוצאות הטיפול היקר. כעת מסתמנת אפשרות שמ' תקבל טיפול ממרפאה ציבורית בכפר תורמוס עיא. יש לכך כמה יתרונות: קבלת זריקות שאיכותן משופרת אך עלותן גבוהה מאוד. עלות הטיפול מופחתת בהרבה. תדירות הנסיעות תקטן ותהיה רק אחת לחודשיים.

כביש 90

נסענו לראות את הגדר שמתנחלים מקימים לצידי כביש 90, מול אום זוקא, כדי לחסום את דרכי המרעה של הפלסטינים. צילמנו את עמודי הגדר דרומית לברוש הבקעה סמוך לסימון הק"מ 352 .
בדרך העולה לאום זוקא מכביש 90 הוצב מחסום.

ג'יפתליק, למשפחת כעבנה

עצרנו בביקור אצל המשפחה שסבלה קשות בעבר מהריסות ביתם ומגירושם משטחי מרעה ליד חדידייה. בתם התינוקת נהרגה בעת שנסו משם בחופזה. האם נפצעה והיתה מאושפזת בהדסה עין כרם במצב נואש כולל פגיעת ראש. לאחר מכן האם הצעירה עברה שיקום ארוך בשכם. בינתיים נולדה עוד ילדה שמטופלת באהבה, פגועה גנטית בעמוד השדרה. ולאחרונה נוסף למשפחה עוד תינוק. הם חיים על צלע גבעת טרשים. אין להם נחלה בחלק הפורה והירוק של הכפר. לפני כשבועיים היו שוב הריסות. הרסו 4 דירים ובית מגורים של הדוד. לאחר ההריסה הצאן נשאר ללא מחסה. א' סיפר שיש תמותה של טלאים צעירים בגלל הקור העז בלילות. הצרות עדיין לא הסתיימו ויש חששות כבדים מהבאות. כשעתיים לפני שהגענו ראינו רחפן מעל אזור המגורים, מצלם את הבתים ללא היתר וייתכן שגם כדי לוודא שלא שיקמו והקימו מחדש את הדירים. הפגיעה האנושה בבעלי חיים פוגעת אנושות בפרנסתם והמטרה - שיסתלקו משם לכל הרוחות.

למשפחת זובעה ליד מחסום חמרה

הביקור הבא שלנו היה אצל משפחת זובעה ובנו מחמוד, ידידים ותיקים של דפנה. תיכננון לשהות שם לזמן קצר בדרך הביתה, לא יותר מכוס קפה. מחמוד סיפר על רחפן שעבר מעל אדמותיהם זמן קצר לפני שבאנו ועל בעיות של חברו החקלאי ובעל אדמות בפרוש בית דג'ן, שהצבא לא מאשר לו לבנות חממות. השטח בבעלות פרטית, באזור חקלאי, והחממות נועדו למטרות חקלאות, אך הצבא הוא הריבון הצווים שרירותיים וטענות הגיוניות של התושבים אינן קבילות.  בעוד הקפה נמזג לכוסות, שמענו שהגיעו חיילים אל שני טרקטורים שמ' הזמין כדי לעבד את השטח שלו, כפי שהם עושים מדי שנה. מייד עזבנו ללא פרידה מסודרת, ופסענו במהירות לעבר השדות.

ראו את הסרטון עם דפנה וזובעה, כאן דבריה של דפנה

שנה חדשה - רוע ישן. זובעה בן ה-80 נולד על אדמת אבותיו, ומאז שהוא זוכר את עצמו הוא מעבד אותה. הוא חי בעוני, בבית מבוץ, אבל זהו ביתו ומעולם לא עזב אותו. אחרי הגשם הוא זורע ובאביב קוצר. אלו הם חייו. היום הגיעו סמל ושתי חיילות להחרים את הטרקטור שלו. מדינת ישראל המסכנה רוצה להשית עליו את 4500 ש"ח המקובלים כקנס. על מה? חלק מאדמתו של זובעה הוכרז כשטח אש. ללא כל סיבה מלבד הרצון למנוע כניסה מפלסטינים לאזור של בתי מגורים מלפני 1967, ומעולם לא היו בו אימונים. אין בכל האזור אף שלט אזהרה המכריז כי זה שטח אש. נזכור שכ 50% משטחי הבקעה הוכרזו שרירותית כשטחי אש. רץ זובעה והביא את הקושאן - מסמכי הבעלות על האדמה. והחייל:  "אני יודע שהאדמה שלך ובכל זאת זה שטח אש". התיישבנו לפני הטרקטור ומנענו את החרמתו . החיילות מצחקקות. גזענות ורשע כנראה לא טבועים בדמן ומצוקתו של זובעה לא הצליחה לחדור את אבן ליבן. הכיבוש הופך כל לב לאבן. החיילים בצילום אינם משרתים את המדינה כאשר הם דורסים ומתעלללים בחפים מפשע! 
העימות נכנס לתוך הלילה ובסופו הלכו החיילים. יש לחשוש שיחזרו בכוחות מתוגברים.