מת"ק עציון

שתפו:
Twitter FB Whatsapp Email
Tags: 
Observers: 
'שלומית שטייניץ, נתניה גינזבורג (אנגלית) (שתיהן מצלמות); מתרגם: צ'רלס ק
28/02/2022
|
Afternoon
DCL Etzion - The three women
Etzion DCO - the three ladies with happy smiles

מגרש החנייה בעציון היה כה עמוס שהתקשינו למצוא מקום למכונית. זכורה לי במעורפל אמירה אמש בזום כי הצבא מזמין קבוצות של פלסטינים כדי להתגבר על הבעיה של המנועים.

אני תוהה האם הדבר נובע מרוחב לב של הצבא, או אולי דרושה לישראל עוד עובדים זולים, במיוחד עבור ההתנחלויות והכבישים הנסללים עבור המתנחלים. מסופקני כי הסיבה היא רוחב לב ישראלי. אני מרגישה כי אנשים אלה הובלו מהכפרים כאילו היו כבשים, במיוחד היות ואולם ההמתנה היה נעול וכולם עמדו במגרש החנייה.

כל הממתינים היו גברים מלבד שלוש נשים אלו, אשר באו לקבל אישור כניסה לישראל כדי לקחת למחרת ילדה בת 9 לבית חולים סנט ג'ון, לבדיקה לקראת ניתוח עיניים.

פנה אלינו אדם אשר היה אמור לטוס לגרמניה מחר בבוקר בשעה 04:00 כדי להחזיר חולה. הוא אמר כי יודע שאישור ממתין לו...אך איך לקבל אותו כאשר המשרד סגור? וגם אדם עם תור לפיזיוטרפיה. שלומית כתבה לאסף ורגע לפני שעזבנו הוא יצא וטיפל בכולם, לשביעות רצונם.

הפלסטינים הגיעו משלושה כפרים – אזה, אידה ודהיישה. היה אפשר לחשוב כי מדובר בחג, אם לא ידעת שבאו כי היו זקוקים לעבודה בישראל. היו לפחות שלושה דוכנים למכירת קפה, מיםinfo-icon וכו'. התפלאנו כי לא הפריעו להם וסילקו אותם. אך במחשבה שניה חבנו שלו היו החיילים באים למגרש החנייה, שמעולם הם לא עושים, ומנסים לסלק את הדוכנים, זה היה מצית מהומה היות ושהו שם מעל 100 איש.

האנשים חיכו בסבלנות, אם כי מצב כזה יכול לצאת משליטה במהירות רבה. לאחדים הוחרמו רשיונותיהם באותו בוקר במחסומים; אחרים מנועים כבר שנים. החיילים אספו את תעודות הזהות ונעלמו. יש לציין כי החיילים ששמרו במחסום – מאחורי הסורגים, כמובן – היו צנחנים, אדיבים, וניסו לעזור. אחד לקח את הניירות של הנשים ושל שני אנשים נוספים, וחזר להודיע כי הקצין ייצא בקרוב.

חיכינו לוודא כי אמנם כך יהיה, וזו התמונה בעת עזיבתנו – שלוש הנשים עוברים, מחייכות. לאדם בחולצה הכחולה בצילום השלישי נאמר כי יביאו לו את האישור.

תעודות הזהות נאספו דרך הסורגים בידי החיילים אשר הודיעו כי לאחר שיוחזור להם יקבלו תושובה כעבור כשלושה ימים. תלינו את ההודעה בנוגע לסילביה על החלון של הדלת האחורית במכונית שלי, והפלסטינים לקחו והדביקו אותה על הדלת הנעולה של אולם ההמתנה. רבים צילמו אותה.

לאדם שעזר לנו מאוד בתרגום סיפר כי זרק אבנים בהיותו ילד, ישב בכלא 6 שנים, ושוב ישב 4 שנים על אירוע שלא היה מעורב בו. אך זה היה לפני 13 שנה, אך והוא עדיין מנוע. הוא לקח עו"ד, אך לא יצא מזה כלום. הוא הביא לנו קפה, סירב לקחת מאתנו כסף, וכאשר רצה לשלם גם המוכר סירב לקחת ממנו כסף.

אדם נוסף, כאשר הודה לנו, ואנו השבנו כי לא עשינו כלום, אמר כי יביא לנו פרח. אין מה להגיד – יש רגעים של התרוממות רוח. מאוחר יותר כאשר ניגשנו לחנות של ריקרדו, אדם שהעוזר הקטן ביקש ממנו להוביל את החבילות שלנו שאל האם אנו סילביה. ההרגשה היא כי למרות שלעתים יש מעט שאנו יכולים לעשות בשטחים הכבושים, מחסום ווטש ומאמציו מוכרים.

כך כתבה שלומית ל-א' בסוף היום:

"טוב שעזרתם בסוף למקרים הדחופים. האם אפשר להציע הצעה טובה יותר?

אולי מוטב, ביום שכזה, שמישהו ייצא מדי שעה לטפל במקרים הדחופים, והאחרים יחזרו למחרת? זה ימנע הברה כאב לב.

מדוע לא לפתוח את אולם ההמתנה כדי שכולם יוכלו לשבת, יקבלו את האישור ויחזרו בנחת, במקום לעמוד מול הוסרגים כמו בגן חיותinfo-icon.

חשבו על זה.

תודה."

אם מותר לי, לשם שינוי, לסיים את הדוחות המחרידים האלה בנימה קלה יותר, הרשו לי לצטט Gilbert and Sullivan (מתוך The Gondoliers):

"ואז הסעודה שבסופה מוגש קפה,

ובשתיים-עשרה וחצי ואולי רק באחת,

בהנאה שלמה

חוזרים אנו למיטה,

עם הרגשת סיפוק כי שוב מילאנו עוד חובה."