א-ראס, ג'וברה (כפריאת), ג'ית, דיר שאראף (חביות), עזון, ענבתא, יום ה' 19.3.09, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
מיכל ש. והגר ל. (מדווחת)
19/03/2009
|
אחה"צ

המשמרת הזאת הוקדשה לסיור ולימוד המחסומים החדשים ומשטר המעבר בהם.

12:30 – הכניסה הראשית לעזון נחסמה בשעות הלילה. כמו כן נחסמו שתי יצאות נוספות: דרך חירבת עסלה ודרך עיזבט טאביב. נשארו פתוחות רק היציאות לצפון (טול-כארם) ולדרום (לבידיא והלאה). לדברי התושבים שפגשנו לא היה יידוי אבנים שקדם לחסימה. התושבים פתחו בעצמם את הכביש לחירבת עסלה וכעת מתנהלת התנועה הרבה דרך הסמטאות הצרות של הכפר חירבת עסלה לעיזבט טאביב ומשם לכביש 55. בניגוד לפעם האחרונה בה נחסמה היציאה מעזון, בה נכחנו בהתערבות כוחות הבטחון הפלסטינים אשר עצרו חשודים ביידוי אבנים, איננו שומעות כעת על פעולה דומה, ועולה חשד קל שאולי הסיבה האמיתי היא עונת החגים הלאומיים המתקרבת (פסח, יום עצמאות, יום ירושלים, שבועות): חגים בהם יש תנועת מטיילים ישראלים גדולה להתנחלויות וסביבתן. גם לפני שנה נחסמה עזון באותה עונה וביום העצמאות הוטל עוצרinfo-icon על עזון. (באדום – לא לאתר).

12:45 – מחסום פתע מתארגן בצומת ג'ית. לא עצרנו כי מיהרנו לענבתא במטרה לפגוש שם סיור מחסומים של אנשי משרד החוץ הישראלי (הם עזבו לפני שהגענו).

13:00 – ענבתא. התנועה בשני הכיוונים זורמת כמעט ללא עצירה. אנו פוגשות קצין מהנדס של הצבא ולומדות ממנו כי במקום הולך להבנות מחסום לכלי רכב שיהיו בו 5 נתיבים וכי הוא יישאר במתכונתו הנוכחית, ולא יהפוך למחסום הולכי רגל. אנו חוזרות ועולות לכיוון בית-ליד ומשם נגיע לג'בארה.

13:45 – צומת כביש 574 והכניסה לכפר פרעון (ליד אתר הזבל). אין מחסום בין א'ראס לכניסה לטול-כארם.

13:50 – שער 753 (הילדים) בגדר, בכניסה לג'בארה. 2 אחיות מבוגרות תושבות טול-כארם מעוכבות מאחר והן מבקשות להכנס מג'בארה לכיוון טול-כארם ללא אישור שהיה בג'בארה. אנו מזהות אותן מעיכוב דומה מלפני שבועיים ומבקשות לעזור להן לעבור בחזרה לביתן אך החיילים (נח"ל חרדי) משחררים אותן מיד.

14:00 – בשער 407 למטה החיילים מסרבים להעביר אותנו "יש פקודות חדשות", לא עוזרים הטלפונים לרמת"ק טול-כארם, ואנו שבות על עקבותינו. למעלה, בשער 753 המפקד מבקש לעזור לנו ומתקשר לשער למטה ושומע שישי פקודות חדשות "לא אמרו לי" היא תשובתו. אנו מודות להם וחוזרות לכביש 57 דרך בית-ליד.

15:00 – מחסום החביות (דיר שראף) שנפתח השבוע.  המחסום נסגר מדי לילה בחצות ואמור להיפתח למחרת בשעה 05:00. מי שנראה כמפקד (סמ"ר) מסביר לנו שמאחר והמחסום מאוייש 24 שעות ביממה החיילים יאפשרו לפועלים לעבור בבוקר בשעה שאלו יגיעו. נוכחנו ביום א' שלאחריו שאין זה כך ושמענו שהחיילים פתחו רק ב- 05:10 ומאות אנשים המתינו במקום משעה 04:00 וכשפתחו כולם עברו בבת אחת ללא כל בדיקה. כמו כן אנו שומעות שערבים-ישראלים יכולים לעבור ולהיכנס לשכם בשבתות. עפ"י מה ששמענו אמורות להיות בדיקות מדי פרק זמן ( "5 דקות כן, 5 דקות לא). מחסום זה הממוקם ממש ליד צומת הכביש העולה לשבי-שומרון, הפקעת האדמות לתושבי דיר-שראף והתכנית לבנות "כביש עילי" בין שבי-שומרון וקדומים וליצור "הפרדה מפלסית" מדכאים יותר ממחסום בית-איבא הישן. הם לא משאירים תקווה ומסמנים את "הפתרון" בשטח.

בשעה זו של היום (15:00) לא היו בדיקות והתנועה בשני הכיוונים התנהלה באופן שוטף. עזבנו כעבור כמה דקות מאחר ובמקום עמדה מכונית משטרה והשוטר איים עלינו במעצר אם לא נסתלק. החלטנו כי להבא נחנה ליד מפעל הבלוקים.

15:15 – צומת ג'ית. מחסום הפתע הוסר. הכניסה לכפר סרה הסמוך לצומת עדיין חסומה. מכונית פלסטינית יחידה עוברת בכביש הזה, כנראה הגיעה מקוסין. חסימת היציאה מסרה אמורה להפתח בימים הקרובים ביחד עם החסימה ליד ג'וניייד. כאשר שתי החסימות האלה תוסרנה, יחסום הצבא את היציאה לצומת ג'ית, והתנועה מסרה, כמו גם מהכפרים גו'נייד, בית-ווזאן והשכונות הקרובות בשכם (רפידיה) תוכל לצאת רק דרך מחסום הדרכים החדש ביציאה מדיר-שראף.

16:15 – ראס א'טירה במובלעת אלפי-מנשה. אנו מחליטות לעלות לכפר ולראות במו עינינו את גזל האדמות המתרחש ברשות בג"צ (אשר השאיר את ההחלטה היכן יעבור תוואי הגדר החדש, זה שאמור לצמצם את שטח אלפי-מנשה). ובכן התוואי עובר 50 מ' מבתי תושבי ראס-א'טירה, בתוך החממה של אחד התושבים (אשר הצליח לעצור את העבודות בצו ביניים), בתוואי תשתיות המים של הכפר. וכמובן – משאיר מחוץ לגדר ומחוץ לנגישות מיידית את רוב אדמות הכפר. לעומת זאת המרחק שהערכנו של תוואי הגדר מבתי אלפי מנשה קרוב ל- 1 ק"מ. אנו שומעים מהתושבים שעו"ד מיכאל ספרד בדק ואמר להם ש"אין מה לעשות". להשלמת הגזל אנו לומדות שכמו בכפרים אחרים לאורך הגדר, גם בראס א'טירה עומדים למקם את 2 השערים בגדר במקום המרוחק ביותר האפשרי מהכפר ומהאדמות, ובכך "להבטיח" ייבוש הדרגתי של האדמות. קשה לתאר את הרגשתנו להשתייך לאותה מדינה שמבצעת מעשה גזל כזה שבינו ובין בטחון אין ולא כלום, וכאשר רוממות הבטחון על שפתיה.

סיכום: איכשהו, עם כל הקלות התנועה, יצאנו בהרגשה שהמצב רק הולך ומחמיר, ו"פתרונות" של קבע, הולכים ותופסים יותר ויותר מקום בשטח עצמו.