עזון, ענבתא, קלקיליה, יום א' 22.3.09, אחה"צ

צופות: 
אליקס וו', סוזן ל' (מדווחת) אורחת: אנאיס ד'
22/03/2009
|
אחה"צ

 סיכום

"מה שהוא רקוב בממלכת דנמרק" נאמר בהמלט של שייקספיר; או בלשון פשוטה "הדג, מסריח מהראש"; שום דבר אינו כשורה - לא בראש ולא בזנב ולא בשום מקום באמצע.

12:05 חבלה שער 1393

במקום נמצאים, כרגיל, החיילים המשועממים והתנועה הדלילה; בשעה 12:15, שתי דקות לאחר סגירת השער המרוחק, מגיע טנדר. צועקים על הנהג, אשר מבקש מהחיילים, שטרם סגרו את השער בצד אזור התפר, לאפשר לו לעבור, אולם ללא הואיל. הוא מציג ארשת פנים סטואית, רגועה, שקטה ושקולה, כשהוא אומר: "ביתי נמצא במרחק 20 מטר מהאדמות שלי" - מרחק שתי דקות הליכה בזמנים נורמאלים. אולם אין אלו זמנים נורמאלים, ואין המצב כאן נורמאלי בכל מקום אחר בעולם. במכונית עליו לנסוע שעה (והיות ואיחר בשתי דקות, עליו לחכות עד 16:45, כאשר ייפתח שוב השער).

13:15 קלקיליה

מכוניות בעלות לוחיות רישוי צהובות (ישראליות) נבדקות בקפדנות. טנדר עמוס פלסטינים נאלץ לחזור על עקבותיו, כאשר הרישיונות נשארות בחזקת החיילים לבדיקה.

עזון

כפי שכבר נודע לנו, הוחזרו למקום תלי העפר (אולם, משום מה, שכח הצבא להחזיר את סלעי הבטון). מספר הולכי רגל משרכים דרכם מעבר למחסומי העפר; צעירות, המחזיקות ספרים בידיהן, מתקשות לטפס עליהם. בינתיים בצד, מקפצים להם באושר עזים, שאינם מודעים לחוסר האנושיות של בני האדם כלפי האחר, ונהנות מאחרוני פרחי החרדל בצבע צהוב בהיר.

15:00 ענבתא

במצב הרקוב הנוכחי של העניינים, מתפתח ענבתא לבית איבא החדש, ובנוסף לכך, נעשה דיר שארף לענבתא החדש. ואכן, דיר שארף נראה מאד דומה לאיך שנראה ענבתא לפני כמה שנים.

בענבתא עובדים ארבעה בולדוזרים ענקיים וכן מכונות חפירה וקידוח. שנים מהם בצבעי חאקי, כלומר שהם צבאיים, ושניים מהם בצבע צהוב, כלומר אזרחיים. אנו מניחים שהמחסום עובר שיפוץ ויהיה גדול יותר וטוב יותר. בינתיים מכונת הקידוח קודח באדמה ברעש מחריש אוזניים. במטע הזיתים בצבע ירוק רך, במרחק כמה מטרים משם, מטפל רועה בעדרו ואנפות לבנות מרחפות מעל. הרעש בלתי פוסק וחודרני.

15:10 עכשיו נמשך תור כלי הרכב עד לצומת. מדוע? אזרח הלובש מכנסיים צבאיים, עוצרinfo-icon את התנועה כדי לאפשר לאחת המפלצות המכאניות להתנהל באיטיות מצד אחד של הכביש למשנהו. התרגיל חוזר על עצמו שוב ושוב. ולכן מתארכים התורים עוד ועוד. אותו הדבר קורה, כמובן, גם לגבי כלי רכב שבאים מטול כרם. כמו תמיד נמשך התור מעבר לאופק.

יש היום הרכה מכוניות ישראליות (לוחיות רישוי צהובות). כולן עוברות ללא בעיות. לפעמים, עוצרים אחת מהן לבדיקה ולפעמים פותחים את תא המטען. לא נראה שיש לחץ על החיילים, והם נשארים אדישים לתורים הארוכים שהם יוצרים; אולם גם הם, בוודאי, סובלים מהרעש הבלתי פוסק. במחסום המרוחק בולט לעין שלעתים אין כלל חיילים שעובדים. חייל אחד מופיע ומלביש עליו את אפודת המגן שלו ולאחר מכן מוריד אותה. תור הרכב הפלסטיני שמממתין לעבור, מחכה ומחכה. לגודו?