חווארה, יום ד' 4.3.09, בוקר

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
נטלי (אורחת) נעמי ל., עדנה ק. (רושמת)
04/03/2009
|
בוקר
Seriously? Does this make us safer?

 

מוקדש לויוי


"הפעם הראשונה שלי" צעק בהתרגשות הנער שאבא שלו לקח אותו בפעם הראשונה לבית זונות לטעום מהטעם ההוא.

"הראשון שלי, הראשון שלי , גדסי, המפקדת, בואי תראי. הראשון שלי"

ככה זעקו הרמקולים בכל רחבי מחסום חווארה. הרמקולים העבירו את זעקות השמחה מעבר לראשי הממתינים ההמומים שעמדו מאחורי הקרוסלות, עד תחנת המוניות בצד של שכם ועד תור המכוניות.

חיילים נרגשים יצאו מהעמדות המבוטנות שלהם לעבר ההוא שעשה את הפעם הראשונה שלו.  
נכנסו לעמדה שלו, טפחו לו על השכם "מברוק אחי, מברוק".

שבועות הוא יושב בעמדה, בודק תעודה אחרי תעודה ובעיניים כלות רואה את כל החברים שלו עסוקים באורגיה של תפיסות מחבלים, אזיקתם, הולכתם אל הצינוק והעברתם לידי השב"כ. ורק הוא, האומלל, כולם יוצאים אצלו נקיים.

והנה היום, איך שיצא לכיוון המחסום האירה לו השמש, והוא ידע. "היום יקרה לי משהו טוב".

ואכן קרה.

בחור צעיר, לבוש יפה, כמו מחבל טיפוסי. עלה לו ב"בינגו" והוא לא יכול היה לכלוא בפנים את צעקות השמחה על המזל שככה האיר לו פנים.

גם ככה זחל התור הלא כל כך מלא. התור ההומאניטרי רץ. והתור של הצעירים עיכב אותם בין שעה וחצי לשעתיים.
אבל עכשיו. עם כל השמחה. שום דבר לא זז.

הלכתי מהצד לראות את החגיגה. אם הייתי הולכת רגע לפני, היה צועק המפקד (היה עוד מפקד חוץ מגדסי): כולם לסגור את המחסום, אף אחד לא עובר עד שהיא לא עפה.
עכשיו לא היה לו במה לאיים. כולם היו עסוקים בלברך את החבר שלהם וממילא אף אחד לא עבר.

תוך כדי כך מגיע צעיר שטוען שאתמול עצרו אותו משש בערב עד עשר וחצי. בעשר וחצי, אחרי שהמחסום נסגר, אמרו לו שהוא יכול ללכת. מה עם התעודה הוא שאל. תבוא מחר, תקבל. והנה היגיע מחר והוא בא לקבל. אבל אף אחד לא יודע על מה הוא מדבר. ולאף אחד גם אין ראש לזה. החבר שלהם הרי זה עתה נפרד מבתוליו ומה אכפת להם מאיזו תעודה של איזה מישהו שעצרו אותו אתמול לארבע וחצי שעות.

אחרי שעתיים וחצי של חיפושים נמסרה לו התעודה.

אבל עד שנמצאה התעודה האבודה, היתה החגיגה בעיצומה.
אחר כבוד הוליכו את הצעיר המחבל לצינוק. מעבר לגדר ראינו איך הוא התבקש להרים את החולצה ולהפשיל את המכנסיים ולנער את הכיסים ולהסיר את הנעליים.
היגיע חייל מיוחד והריח לו את הנעליים. אולי הוא ממג"ב כלבנים?.

כנראה שהנעליים לא הסריחו נורא, כי החזירו לו אותן.

ואחרי כמה זמן הבינו פתאום החיילים שהם בסכנה נוראית. ניגשו את דלת הצינוק שוב, שוב הפשלת מכנסיים וחולצה וכיסים והסרת נעליים.

הפעם אף אחד לא הריח אותן. כנראה פעם אחת הספיקה. אמרתי לבחורה הצעירה נטלי שהתלוותה אלינו (צרפתיה עם מבטא מתוק): עכשיו  יאזקו אותו ויקשרו לו את העיניים.

מה פתאום אמרה נטלי. לא מותר להם.

בלי לבקש רשות מנטלי הם באמת אזקו לו את הידיים וקשרו לו את העיניים והובילו אותו לחלק הקדמי של הצינוק, זה שפונה לפנים המחסום.

נטלי לא יכולה הייתה לעמוד בזה. היא רצה אליהם וצעקה, זה לא מותר לכם לעשות ככה. החיילים הסתכלו בתימהון, וכי יש דבר שלא מותר להם? זה כן מותר הם אמרו לה. מותר לנו הכל.
וכדי להבהיר את הנקודה הם סגרו את המחסום שוב עד
שהיא תעוף משם. היא עפה משם עם דמעות בעיניים. גם לה זו היתה הפעם הראשונה.

נסענו לכנאפה של חווארה. הבחור של הכנאפה, עיסאם, שפגשנו אותו יוצא מן המחסום אחרי המתנה של שעה  ושהפציר בנו לבוא ולבקר ,נתן איזה רמז למה האנשים עוכבו היום כל כך הרבה זמן במחסום.

החייל צחק איתי הוא אמר. הוא הצביע על החיילת שישבה לידו ושאל את עיסאם אם הוא  רוצה להתחתן איתה. עיסאם ענה שהוא לא רוצה להתחתן איתה והיא התרגזה ועיכבה אותו שם איזה עשר דקות וגם לא קראה לאף אחד אחר לעבור את הקרוסלה בזמן שהענישו אותו.

מי יודע. אולי גם שם היה איזה עניין של בתולים לא פתורים.