בורין (יצהר), חווארה, שער שומרון (קאסם), יום ד' 11.2.09, אחה"צ

צופות: 
רחלי ב.א., ריקי ש. (רשמה)
11/02/2009
|
אחה"צ

 

במעבר שומרון
עוצרים את רכבו של נאדים ומבקשים ממנו להזדהות, לא, החייל לא שמע על מחסום ווטש,
רחלי מוחה בפני החייל מדוע אינו מבקש ממנה, האם משום שהיא יהודיה. החייל עוצרinfo-icon באדנות את הרכב בצד ומניח לנו "להתייבש" כמה דקות אח"כ מניח לרכב להמשיך בדרכו.
 

חווארה
ברחבה שלפני המחסום עוברים חיילים, בתוכם מפקד המחסום, ודורשים מבעלי הדוכנים להתפנות. נסינו להתערב . שאלנו את החיילים מדוע אין מניחים להם להתפרנס וכיצד בדיוק מהווים בעלי הדוכנים עם מרכולתם הצנועה סכנה ביטחונית. האם לא הקדישו רגע למחשבה על כך? חייל שהציג עצמו כמפקד המחסום ענה בתחילה שיש לעשות זאת מטעמי ביטחון, אח"כ שינה טעמו ואמר שהוא רק ממלא הוראת מח"ט. לא, הוא לא יודע איפה יוכלו להתפרנס, "אולי בחווארה, אולי בשכם".

החיילים הסתלקו ובעלי הדוכנים חזרו לשגרת יומם.

הנער מוכר הקפה ניגש אלינו והצביע על אדם קשור עיניים וכפות בידיו, שעמד מרחוק על הכביש. הוא סיפר שמתנחלים האשימו אותו בידוי אבנים. עד שהתקרבנו למקום נדחף הבחור אל הניידת . רחל פנתה לנציג המת"ק, שטען כי הבחור הודה ביידוי אבנים. הניידת עזבה את המקום ושללה בתוכה.  לא עבר זמן רב וראינו שוב חיילים מוליכים עצור שני, גם הוא בעיניים מכוסות וידיים אזוקות מאחור מוכנס אל תוך ג'יפ, המסתלק מן המקום. הנהגים שהתגודדו במקום לא ידעו במה מדובר והמשיכו בשיחותיהם - שגרת מחסום.

תור המכוניות משכם נראה מתפתל לאינסוף, למרות שני מסלולי הבדיקה. במקום מכונות שיקוף  וכלבים. רחלי מצלמת והחיילים מזדעקים מתוך המחסום וצועקים שאסור לצלם. היא מתווכחת והם מאיימים לקרוא למשטרה. הענין מסתיים בלא כלום. גם זו שגרת מחסום. השיירה הארוכה ארוכה ממשיכה להמתין והחיילים ממשיכם לנהל את הבדיקות באיטיות מעצבנת.

במחסום להולכי רגל עניינים כרגיל. אני משקיפה אל התור העמוס למדי מבעד לכמה גדרות. הרחק מן "השטח הסטרילי" כפי שהוגדר ע"י צה"ל. במחסום שתי עמדות "סטריליות", חיילים "סטריליים" ובידם רובים מוכנים לירי שאינו סטריליinfo-icon כלל וכלל. מתוך העמדות עולים קולות פקודה סטריליים, מעיין נביחות סטריליות: "וורא" וורא", " וואחד, וואחד" , אירפע בלוזק" וכדומה. שפה מינימלית ויעילה שאינה מבזבזת זמנה על הפרט. טון קצר וקצבי ומנוכר, המשתדל לכסות ולהעלים את שלל האנשים הנאלצים לעבור במחסום. מי מעבודתו, מי מן המרפאה, מי אל אשתו וילדיו, מי אל חתונתו, מי אל סיפורי היום שיחלוק בערב עם יקיריו. כולם הופכים "רגילים" או "הומניטריים" ע"ש המסלולים העוברים במחסום.

אחד ה"רגילים" עובר בדרכו לעמדת הבדיקה ופתאום מופרעת שגרת המחסום ע"י צלצול טלפון סלולרי. "הרגיל"  עונה ומעצבן את החיילת בעמדת הבדיקה . היא אינה מוכנה להפרעות כאלה בשגרתה הבטוחה, וצורחת שוב ושוב "סכר טלפון" "סכר טלפון". שהרי שיחת טלפון ועוד במיוחד  אליו עלולה להפכו חלילה מרגיל למיוחד. היא מזעיקה את מפקד המחסום בשל התקרית, והבחור מנתק במהירות ומתנצל , אומנם למורת רוחי הגמורה, אך הוא בסך הכול רוצה להגיע הביתה בשלום. מה לו ולגלי הזעם העולים בבטני. ואני מאחורי שתי גדרות , רחוקה מכדי להתערב מרגישה חוסר אונים מוחלט. נהג המונית שעומד לידי וחש בתסכול כנראה,  מנסה לעודד ואומר לי שטוב שאנחנו באות. כשאתן כאן הם מתנהגים טוב יותר. חשבתי על צלצול הטלפון שהחריד את החיילת מרבצה ופתאום הבנתי את פשר כיסויי העיניים שעל עיני העצורים. הרי אלה נועדו להסתיר את  עיני העצורים  מן החיילים , שמא יחשפו החיילים ,חלילה, להיות הפלשתינאים העצורים בני אדם כמותם.

הטור של "הרגילים" משתרך לאיטו, זמן המתנה כ-50 דקות . מורה שהועבר  מ"ההומניטרי" לרגיל מחכה כבר שעתים , חוזר ומנסה ליהנות מהפריבילגיה של ההומניטרי ומסרב לעמוד בתור הרגיל. התמונה על תעודת המורה לא היתה חתומה כיאות ולא כיסתה את התמונה. רחלי התקשרה למוקד ולקצין מעברים בניסיון לעזור לו, בינתיים שכנענו אותו להמתין בתור הרגיל.

כשעזבנו הוא עדיין עמד והמתין, תור המכוניות משכם התקדם לאיטו.
בדרך יצהר מחסום פתע,
בבורין - שתי מכוניות בבדיקה.