בית אומר, בית לחם, מת"ק עציון, יום ב' 19.1.09, אחה"צ

מת"ק עציון

חזרנו ליום של בית לחם. יומיים לאחר סיום המלחמה בעזה. היום הגענו  לפני 12 בצהריים.  בחוץ כ-10 אנשים . שנים מחכים לשב"כ מהבוקר, אחד מסר ד"ש לחנה "היא מכירה אותי טוב היא מטפלת במקרה שלי הרבה זמן" אמר. וחיכה שיקראו לו.   האנשים יוצאים טיפין טיפין עם המגנטיים או עם הודעה שהם צריכים כרטיס חדש ולכן עליהם להוסיף  בולי הכנסה, ואף אחד לא נכנס.  כלום לא זז ואנחנו נוסעות לבית אומר – אולי אי נוכחותנו תזרז את הטיפול...בבית אומר כואבים את מותם של הילדים והתינוקות בעזה: "זה קשה לכולם ועצוב וזה לא פוליטי" – הן אומרות ואנחנו ממהרות לחזור למת"ק.  חזרנו בסביבות 13:00– אף אחד לא הוכנס. המצב בדיוק כמו שהיה לפני שיצאנו חצי שעה קודם. מחכים שהנגלה תיגמר ויכניסו את מי שבחוץ. "אל תדאגי, עוד חמש דקות אני מכניס את כולם" אומר חייל שהחליף חבר שהלך לאכול אחרי שרכן על שולחן הקבלה ונראה היה כאילו ישן. ובאמת נכנסו כולם אחד אחד בלי לחץ כי עדיין לא כל כך מגיעים לקחת מגנטיים. והחייל המחליף אומר:" יאלה" ואנחנו אומרות:" בבקשה, תפדל " אפשר להתנהג בנימוס, והחייל מאמץ בחיוך את הצעתנו ומחייך לפלסטינים שנכנסים מוציאים את חפציהם מהכיסים ועוברים דרך המגנומטר. אחר כך הם לוקחים מספר ואחרי המספר הם נגשים לקחת את חפציהם- ככה הסדר שלהם – שלא ישכחו לקחת מספר לתור הפנימי.  התפתחה שיחה עם החייל שעובד בדרך כלל למעלה ולא בחלון.  והגיע שלישי לשב"כ – והפעם לא התקשרתי דרך המוקד ההומניטארי אלא ישר לדובר ולעוזר רמ"א לדביר – כי המוזמנים הללו כל שבוע לחקירות שב"כ , ההמתנה האינסופית, ללא תעודות הזהות ואין עם מי לדבר – ולפחות שלא יגידו שלא התרענו.  בערב התקשר אלי אחד הממתינים לחקירה ואמר שהכניסו אותו ראשון ב-14:00.