א-ראם, ג'בע (ליל), חיזמה, קלנדיה, יום ב' 19.1.09, אחה"צ
אני נתקעתי בתנועה בעלייה לגבעה הצרפתית ואיחרתי למשמרת. באתי דרך מחסום א-ראם שם המתינו כמה מכוניות אך לא היו הולכי רגל ולא מעוכבים
. הכביש לקלנדיה דרך בית חנינא היה חסום ע"י משאית ענקית אז נאלצתי לנסוע דרך דאחיית אל-בריד וא-ראם. בכיכר של דאחייה, בואך השער בחומה, מתקנים ומשפצים את הכביש מהעבר הירושלמי של החומה וכתוצאה מכך הוסתה החומה מזרחה ונגסה כמעט בכל הכיכר. הכביש בדאחייה, מהצד המזרחי של החומה, נהרס כליל ונוצרו בורות שהתמלאו במים ובבוץ. קשה מאד לנסוע שם ועוד יותר קשה ללכת ברגל.
15:50: התורים במחסום קלנדיה עדיין עמוסים. טלפנו למהדי (מ"פ יחידת המעברים), שלא כהרגלו ענה לטלפון, ודיווחנו לו על המצב במחסום. הוא הבטיח לראות מה ניתן לעשות. למרות שלא פתח עוד מסלולים, ההמתנה במעבר התקצר - אולי הוא אמר לחייליו לעבוד ביתר זריזות.
16:00: הלכנו לכיכר הצפונית לראות מה קורה במעבר הרכבים. ספרנו 7 אוטובוסים ממתינים בכיכר כדי להיכנס למחסום.
16:08: חזרנו למחסום הולכי הרגל בסככה, נעמדנו בסוף אחד התורים והתקדמנו עם כולם. צלצל אלינו חברנו עבד וסיפר שהוא משתתף בשעה זו בהפגנה גדולה ומרשימה לשלום המתקיימת ברמאללה. הוא סיפר שהתאספו שם כ-10 אלפים איש מכל קצות הגדה המערבית (משכם ומחברון, מקלקילה ומטול כרם) ומכל הארגונים הפוליטיים וה-NGO's התובעים ממנהיגי ערב להביא שלום לאזורנו. אישה צעירה שעמדה אתנו בתור אשרה. חשבנו שהסיבה לתורים הארוכים כ"כ בשעות המוקדמות של צהרי יום ב' הייתה אולי ההשתתפות ההמונית בהפגנה. מעניין לציין שהמדיה הישראלית התעלמה מההפגנה לחלוטין.
בכל מקרה, בשעה זו לקח לנו רק 12 דקות לעבור את המחסום ולצאת לרחבה הדרומית. מאחורינו התורים כבר היו קצרים למדי. במחסום הרכבים התנועה התנהלה כרגיל. מרחוק ראינו שהתורים בעטרות כבדים מאד ומשתרכים עד מעבר לאופק.
16:30: חזרנו למחסום הולכי הרגל. עדיין פעלו שני מסלולים (4 ו-5), אך כמעט ולא היו ממתינים בכלל.
17:00: עזבנו את קלנדיה וחזרנו דרך ליל וחיזמה לירושלים. בליל היו עמדות בידוק משני צדי הכביש (גם במסלול הנוסע מזרחה וגם בזה הנוסע מערבה), אך החיילים לא הפריעו לתנועה ולא היו תורים. בהיזמה היה עומס גדול אך התורים התקדמו וההמתנה לא הייתה ארוכה.