בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ש' 24.1.09, בוקר

צופות: 
עידית ש., חנה ב., אבנר ש. (אורח)
24/01/2009
|
בוקר

 עטרא: אין מחסום. במקום "מפקח על הנעשה" מוכר הקפה הקבוע שבלי התורים שתמיד היו במקום כמעט ואין לו פרנסה.


זעתרה: מכוניות רבות הן מצפון לדרום והן ממערב למזרח. הבדיקה מדגמית והתנועה די מהירה. נוסעי אוטובוסים מורדים לרחבה והביקורת היא מדוקדקת. הרשימות המקוצרות גורמות כמובן לעיכובים ארוכים. חלק מן החיילים הם אנשי מילואים, שעדיין "לומדים" את המקצוע, וגם זה גורם לעוד עיכובים.


חווארה: תור המכוניות משכם ארוך "כאורך הגלות". עלינו על הגבעה המובילה להר ברכה וראינו משם כי מדובר לפחות ב-50 מכוניות העומדות בתור, אך יתכן בהחלט שהיו הרבה יותר. לפי התזמון שלנו המעבר דרש כשלושת רבעי השעה. הבדיקה עצמה דרשה כחמש דקות. המעבר הרגלי שלא במעבר "ההומניטארי" דרש כחצי שעה, במעבר "ההומניטארי" רק כמה דקות.

שוטר פלסטיני נכלא בביתן המעוכבים. אנחנו עמדנו ממול לנקודת הבדיקה של המכוניות וגילינו את האיש מתנועות החיילים סביב לנקודה. יכולנו להבחין בחיל בועט בתיק שהיה מונח על הרצפה ליד המקום וראינו את המאבטח עומד עם נשק שלוף מול הפתח. קשה לדעת אם הטלפון שלנו עשה את שלו, אך מיד אחרי שהתלוננו פעמיים האיש שוחרר. עכשיו "זכינו" לביקור של מפקד המחסום, סג"מ מנומס, שדרש כי נתרחק עד למקום שהוחלט שבו מותר לנו לעמוד. סירבנו מבלי להיכנס לויכוח, והצענו לו להזמין את המשטרה. כל זה ברוח "טובה" מבלי שמי מן הצדדים הרים קול או גילה חוסר סובלנות. הקצין הלך ואחרי זמן שלח אלינו את המת"קניק שבא להזהיר אותנו שאם לא נזוז המחסום ייסגר. לא התרשמנו ולא זזנו – וכלום לא קרה. החיים "הרגילים" המשיכו ואנחנו עשינו את עבודתנו.
נהגי המוניות שמתקבצים במעבר שאחרי הקרוסלות המובילות לשכם ומנסים לתפוס נוסעים עוד לפני מגרש החניה בצד הצפוני של המחסום ניסו לערב אותנו בסכסוך ביניהם ובינם לבין הצבא. כמו בפעמים קודמות גם היום הבהרנו כי לא נוכל לקחת חלק בסכסוך פנימי בינם לבין עצמם.
השוק במקום הולך ומתרחב – אם כי הכול על עגלות שניתן להרחיק במהירות.
סיפור המכות שקרה במחסום לפני ימים אחדים עדיין מסעיר את האנשים ואחיו של הנפגע דיווח לנו בפרטים על האירוע.


בית פוריכ: אין מה לדווח, פרט לנפנופי ידיים ידידותיים מן המכוניות העוברות. איזה סבל איום ראינו שם לאורך השנים – לא יאומן!


חווארה: תור המכוניות עדיין ארוך מאד והתזוזה איטית מאד. אין שינוי במעבר הולכי הרגל.
מזל שאישה קטנה כמוני לא צריכה לעבור במחסום כי ספק אם הייתי מצליחה לשים תיק ליד החלון של החיילת. המראה של גברים המרוקנים את תיקיהם על משטח זעיר בגובה בלתי סביר הוא משפיל מאין כמוהו. כל תחתון וכל פרט אינטימי אחר מונח שם על החלון בגובה הבלתי סביר ומלווה בצרחות של החיילות – "מרקם חיים" ממש מדהים. האם אין סוף להמצאות המשפילות? כמובן  - למה בעצם כמובן? – שמתלבשים בדרך החוצה מן המחסום. כולנו שותפים להשחלת החגורות, פתיחת מכנסיים להכניס חולצה, להרים ריץ'-רץ' ב"חנות" – והכול הכול לעיני עם ועדה. זוועה!


המשמרת יצאה לדרך בשעה 06:30 וחזרנו ב-12:00.