עאנין, ריחן, שקד, יום ה' 22.1.09, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
נטע ג., ברכה ב. (מצלמת ומדווחת), שולי ה., (אורחת)
22/01/2009
|
אחה"צ

מחסום עאנין 15:05
כשהגענו השער של המחסום עדיין היה סגור. תור של טרקטורים עם עגלות עמד על הכביש. קבוצה של כ-50 איש, כולל מספר ילדים שהיו בחופשה מבית הספר היום, הצטופפו לפני השער והמתינו לעבור. כשהתקרבנו לשער מישהו ניגש אלינו והתלונן שפג תוקפם של אישורי העבודה של הרבה אנשים, ומסרבים לחדש אותם.  ראינו שאנשים ליד השער מעיינים בדפים מודפסים ובמפה (כתובים בעברית) שהיו תלויים על השער.  הדפים היו מהדורה מחודשת של מרחב התפרinfo-icon, עם מפה המפרטת מה "שלהם" ומה "שלנו".  סיפרו לנו שאותם הדפים כתובים בערבית תלויים על השער הבא בצד השני.  אנשים היו מודאגים שאזורים  פתאום יוכרזו כשייכים לישראל, אבל המפה היתה זהה לזו של 2003.   החיילים פותחים את השער רק מספיק בכדי לאפשר לטרקטורים לעבור ומייד סוגרים אותו שוב ומשאירים פתח קטן למעבר אנשים. ההתקהלות
של אנשים לפני השער מתפזרת במהירות, תוך כדי בדיקת תעודות הזהות.  רכב האמר מגיע ועוצר לפני השער.  חייל קופץ החוצה,  צועד אל השער, ובועט בו בחוזקה כדי לפתוח אותו לרווחה על מנת לאפשר להאמר לעבור.  הוא סוגר שוב את השער בחוזקה, תוך כדי הערה עוקצנית וסרקסטית כלפינו על כמה טוב שאנו פה, דואגות לאזרחים הלא נכונים.  ההאמר מתרחק ועולה בדרך העפר  ואנו שומעות את אותו החייל צועק מעל רעש המנוע: "שמאלנים!  שמאלנים!"  אנו מחייכות ומנפנפות.     
 עוד רכב מגיע ועוצרים אותו מעבר לשער הראשון.  מסתבר שיש בעיה עם האישור של הנהג.  מה יקרה לו?  כמה זמן עלולים להחזיק אותו שם?  מה אם המחסום ייסגר והבעיה לא תיפתר?  אנו מחכות ומחכות, אבל שום דבר לא קורה.  בסוף אנו מתייאשות ועוזבות ב-15:45.  

                                                                                                  

                                                                                                           בצילומים: ממתינים במחסום עאנין

מחסום שקד-טורה 15:55

במחסום שקט.  עורך דין מהכפר הסמוך עובר ברגל, מברך אותנו לשלום ומזמין אותנו לשתות קפה.  אנו מסרבות בנימוס: אין לנו זמן.  סטודנטית עוברת ברגל, אבל אין תנועת מכוניות.  עזבנו אחרי עשר דקות והמשכנו למחסום ריחן-ברטעה.

מחסום ריחן-ברטעה 16:05
רכב אחד נמצא בדיקה בסככה ומגרש החניה התחתון מלא לגמרי.  אנשים חוזרים מהעבודה. זרם רצוף של אנשים יוצא מהטרמינל, אומרים לנו שעברו מהר ואין בעיות.  אנשים סוחבים שקים של תפוזים וצידניות: בחור אחד נושא מקלט טלוויזיה.  אנו יורדות בשרוול לכניסה לטרמינל.  מחיצה ושני שלטים בערבית מחלקים את התור בכניסה לשנים,. אנו לא מבינות מה המטרה של המחיצה.  יותר מ- 50 אנשים יורדים בשרוול ומצטופפים לפני הקרוסלה.  אני מתחילה לצלם את הקהל הממתין.  מנהל המחסום מבקש מאיתנו לגשת אליו, מציג את עצמו בנימוס בשם א', ושואל אותי אם צילמתי את החלק הפנימי של הטרמינל.  אני עונה לו את האמת - שצילמתי אנשים ממתינים בשרוול ואת השלטים. הוא דורש שאמסור לו את המצלמה שלי, וטוען שאסור לנו לצלם ושאני "הפרתי אמונים."  אני מכחישה,  בטענה שלא אמרו לנו שאסור לצלם  ולכן לא מדובר בהפרת בשום אמונים מצידי.  השותפה שלי מדגישה שלפי דובר צה"ל מותר לנו לצלם – מה עוד, צילומים של מחסום ריחן כבר פורסמו באתר שלנו באינטרנט!   הוא לא מוותר.  אני מוסרת לו את המצלמה שלי דרך הסורגים, ובצורה שיטתית הוא מוחק את כל הצילומים של מחסום ריחן – כולל הצילום של מתקני המשחקים הצבעוניים המגוחכים בכניסה.
אנו פונות ללכת ואנו מהרהרות: מה יש לו להסתיר? מדוע הוא אוסר עלינו לתעד את הביקור שלנו פה?    
בדרך חזרה בשרוול שני אנשים תופסים אותנו לשיחה: גבר אחד התחנן שנעזור לאבא שלו, שיש לו בעיות לב, לקבל טיפול בבית חולים בארץ. מסרנו לו את מספר הטלפון של ארגון רופאים למען זכויות אדם.  גבר אחר ביקש מאיתנו לעזור לקרוב משפחה שלו לחדש את אישור העבודה שפג תוקפו כדי שיוכל לפרנס את משפחתו.  אין ביכולתנו לעשות הרבה, אבל אנו רושמות את מספר הטלפון שלו ואת שמו ומבטיחות לנסות לעזור. 

מה עוד אפשר לעשות עבור האנשים נואשים האלו? ידה של הכיבוש ארוכה מאד.
עזבנו ב-16:45.