בית איבא, יום ד' 21.1.09, אחה"צ

צופות: 
תמי כ' ודליה ג'
21/01/2009
|
אחה"צ

סיפור בכמה גירסאות, ומסקנות בסופו.


15.40
בית איבא
בכניסה אין כלי רכב. ריק. ביציאה משכם 4 כלי רכב.

סטודנטים היוצאים ברגל מהמחסום אומרים לנו שבשבוע הבא יתחילו הלימודים, ייפתח הסימסטר.

הסככה כמעט ריקה. אנשים בודדים. בהומניטרי – כ- 10 אנשים, אבל התור מתקדם בסבירות.

בודקים תעודות זהות לגברים, לנשים – לפעמים.

אין מעוכביםinfo-icon.

16.05 אנחנו מתכוונות לעזוב, אך בדרכנו עוצרinfo-icon אותנו נער ובתנועות ידיו מכוון אותנו אל אביו שעומד על הכביש לקוצ'ין, ליד מכונית משא.

מכאן מתחיל הסיפור בכמה גירסאות.
גירסת הפלסטיני: מחכה כבר שעתיים. חייל לקח ממנו את תעודת הזהות כשיצא משכם, ואמר לו שיחזיר לו אותה כשיחזור לשכם. הוא המשיך בדרכו לעמנואל, שם פרק את תכולת הרכב (שולחנות מהנגריה בשכם), והנה, כשהוא חוזר לא רוצים להחזיר לו את התעודה. מעמידים אותו עם רכבו בצד ללא הסבר. הוא לא יודע אל מי לפנות.

אנחנו שואלות אותו אם יש לו רישיון כניסה לשכם, והוא אומר שאכן יש לו. אפילו מראה לנו.

לפני שאנו שומעות את גרסת החיילים, אנחנו פונות למוקד ההומניטרי, שיודע לפי מספר תעודת הזהות שאנחנו מוסרות לו במי מדובר, שמו ושם משפחתו. נמסר למוקד שהאיש "פרץ את המחסום".

אנו ממשיכות ומטלפנות למת"ק. שם אומרים לנו שהם יודעים על המקרה, וזהרני בדרך אלינו.


16.20
זהרני מגיע בג'יפ לבן. מסביר לנו פנים, ומיד ממשיך במכוניתו אל החיילים לנסות לברר במה העניין. הוא חוזר אלינו ומרגיע: "הנושא בטיפול, אתן יכולות לנסוע הביתה. מיד האיש ישוחרר".

אנחנו "נרגעות" אך מחכות לראות האם אמנם כך יקרה. כמובן אין תזוזה, אין שחרור.

תמי ניגשת אל החיילים, ומשוחחת עם המפקד. אני מחכה עם הפלסטיני ובינתיים שומעת מפיו על עצמו:

יש לו 6 ילדים, הוא מפרנס יחיד. הזמן שלו יקר וכן גם הדלק. הנסיעה מכאן חוסכת את שניהם.

גרסת המפקד:

הבחור אינו מחכה שעתיים אלא חצי שעה בלבד. כשיצא משכם לקחנו ממנו את התעודה והורינו לו לעשות סיבוב פרסה ולחזור לשכם, ורק אז נחזיר לו את התעודה. במקום להישמע לנו הוא המשיך בדרכו החוצה לעמנואל,

עכשיו, כשהוא חוזר משם, הוא רוצה שניתן לו את התעודה ונכניס אותו חזרה לשכם. הוא הפר את ההוראה שלנו, ולכן שיחכה!. לשאלתנו למה לא אפשרו לו לצאת משכם לכיוון עמנואל עם התעודה, שהרי יש לו אישור, התשובה היא שהאישור שלו אינו כולל העברת סחורות. הוא יודע את זה, וגם יודע שהיה עליו לחזור לשכם כדי לצאת ממנה דרך עוורתא (מחסום להעברת סחורות). אבל ניסה להתחכם ועל כך ייענש. מותר לנו לעכבו שלוש שעות, וזה מה שנעשה לו כדי שילמד.

תמי מקשיבה לו, מגיעה למסקנה שהוא דובר אמת. עם זאת מדברת על ליבו:

המצב כל כך קשה בלאו הכי, למה להקשות יותר? אם הוא שיקר הרי זה נובע ממצוקה ומצורך פרנסה,

אפשר להבין ולנסות להקל עליו בנסיבות אלה.

תמי חשה שהוא נחשף לגישה כזאת אולי בפעם הראשונה. אין לו אמפטיה לאנשים שאינם מקבלים את ה"חוקים". אבל הוא הקשיב. לבסוף אמר: "בעוד חצי שעה אשחרר אותו". כלומר שעתיים עיכוב, במקום שלוש. הישג לא מבוטל...

תמי חוזרת אלינו ומבשרת על הסיכום שהושג. אנו מציעות לו לחכות בתוך המכונית, ולא בחוץ בקור,

ומשאירות אצלו את מספר הטלפון שלנו. מבקשות שאם לא ישוחרר כפי שהובטח לנו – שיצלצל אלינו.

17.10 אנחנו עוזבות.

לאחר חצי שעה האיש מטלפן ומוסר לנו בתודה ששוחרר.

המסקנות שלנו:

המפקד היה משחרר אותו מתישהו ללא התערבותנו, אולי אפילו באותו קיצור זמן, אבל ההרגשה שלו שלמישהו זה אכפת, ומישהו משתתף אתו ומנסה לעזור לו, חשובה ומעודדת. במקום להמתין ללא כל ידיעה עד מתי, להרגיש חסר אונים לבדו על כביש צדדי זנוח, הנה יש ישראליות שעומדות לצידו, משתתפות ומנסות לעזור לו. עובדה שהוא צלצל כששוחרר כמובטח, אך ורק כדי להודות לנו.

ועוד. כשהגיע זהרני, נגשו אלינו כמה פלסטינים שעמדו לא רחוק מאיתנו, ואמרו: ברור שהוא בא רק בגלל שאתן טלפנתן אליו. אכן, יודעים עלינו, מעריכים את מאמצינו, ונוכחותנו אכן חשובה.

מסקנה אחרונה, יש לשמוע את שני הצדדים לפני שמתגייסים לעזרת מישהו. לא בגלל שאינו ראוי לעזרה חלילה, אלא כדי לשמור על מהימנות.