ג'בע (ליל), קלנדיה, יום א' 21.12.08, אחה"צ

צופות: 
מיכל כ' ותמר פ' (צילמה ומדווחת)
21/12/2008
|
אחה"צ

מייצגי הפנימנטו המרהיבים באים לידי ביטוי רב תובנות על החומה
בקלנדיה עם חלוף השנים:
אחד הציורים הראשונים שצוירו על החומה לפני למעלה משלש שנים (נובמבר 2005) בו ילד אוחז דלי צבע ומצייר שבר בחומה היוצר פתח הימלטות, ציור שלמרות או אולי, בשל יופיו האגדי הושמעה נגדו ביקורת מצד פלסטינים על ש"מייפים להם את החומה", שונה לבלי הכר השבוע:
השבר שנבקע בחומה מולא בלבנים. אין יותר מוצא! אולי כסמל לקץ עידן התמימות והאופטימיות. 

הילדה האנגלייה (או האירית) -תמונה שכמו תמונת הילד עם הדלי, צוירה אף היא בידי אמן שבא לכאן מעולם, מיבשת וממציאות רחוקה וזרה, הילדה המרחפת בעזרת בלוניה אל מעבר לחומה, נוכסה לאחרונה ע"י ציפור פלסטינית רבת עצמה המצוירת בצמוד אליה והמעמידה אותה על טעותה שאין די בבלונים כדי להתעלות ולהתגבר על הכיבוש.

העין שבאישונה דגל פלסטין, זו שהביטה עד לפני ימים ספורים ממרגלות הפילבוקס, כוסתה בכתמי צבע ובמקומה נכתבה ה-R,אות ראשונה  בכתובת: RPMANTIK\POETIK".

מחסום קלנדיה:

4.45  - שני מסלולי בידוק (4+5) היו פעילים כל זמן שהותנו.  למרבה הצער, רוב הזמן שניהם לא ממש פעלו:

תקלות חוזרות ונשנות גרמו כל כמה דקות לשינויים בפקודות שהושמעו במערכת הכריזה בקול צורמני.

- צפצופים ותרועות מקוטעות פילחו לפתע את חלל האוויר: "אולי  מלחמה" התבדחו העומדים בתור באדישות.

- אישה דוחת עגלת תינוק ובה שני פעוטות ניסתה למשוך את תשומת לבה של החיילת כדי שהדלת "ההומניטארית" תפתח בפניה, זמן רב לחצה על כפתור האינטרקום, הדבר כנראה הכעיס את החיילת שצעקה במלא גרון שיפסיקו שם ללחוץ ולשגע אותה. רק חברתה של האם, שעברה אל מול עמדת החיילת והצליחה לתקשר עמה, הביאה לפתיחת השער.(תמונה תשלח). אלא שאז הסתבר שיש עוד כמה קרוסלותinfo-icon בדרכה של האם  והחיילת שלא הייתה מסוגלת לבצע שתי פעולות במקביל, עצרה את תהליך הבידוק למשך 10 דקות עד שהאם וילדיה יצאו מצדו הדרומי של המחסום.

5.15 – תקלה במחשבים: החיילת הנואשת הפנתה את המסוף לעבר העומדים מולה בחוסר אונים והודיעה שבעלי ת.ז. כחולות בלבד עוברים במסלול מספר 5. אלא שבמסלול מספר 4, שם אמורים היו לעבור בעלי ת.ז. ירוקות, מסוע הבדיקה היה מקולקל ואנשים נתבקשו לעבור בלי תיקים. וכך, בעלי תעודות פלסטיניות שלהם תיק, שקית או אפילו צרור מפתחות נשלחו חזרה ולא עברו.

זמן ההמתנה בתור שארכו היה שלושה מטרים כדי לעבור אל מול פני החיילת נמשך 40 דקות. לא שהתקדמנו לעבר הקרוסלה, היו אלו גלי אנשים שהגיעו מאחור דחקו ודחסו אותנו אל האנשים שהקדימו אותנו: כמו בוכנה פועלת, כמו באמצעות מדחס, נוצר גוש מהודק של בני אדם לחוצים.

מיכל, שזו לה פגישה ראשונה עם המקום נתקפה צער ומועקה שלוו בתחושת בחילה פיזית שעל סף העילפון.

היא תתרגל?

6.00 – במגרש החנייה נשמעה קריאת המואזין. החייל מכוון הרכבים חיקה בקריאותיו אל הנהגים את מנגינת התפילה ופקודותיו הקולניות, שהושמעו בכל חלל האוויר, זומרו בלחן השם ללעג את תפילת המאמינים.

מיכל שחווית חוסר האונים  במציאות המחסום הייתה לה קשה, חזרה שוב ושוב לאורך כל המשמרת על המשפט: "אין להם כבוד לבני אדם... אין להם כבוד..."

ועוד לא הזכרנו היום שמחסום קלנדיה הוא מעבר גבול.

מחסום ג'בע/ליל:

6.20: בקריאות:"תע'ל, תע'ל", קידם את פנינו מפקד המחסום. משלא נענה ניסה באנגלית:"Come", חברו שפנה אלינו גם הוא באנגלית (הם כנראה במקביל ל"ערביתinfo-icon מחסומאית" לומדים שם גם "אנגלית מחסומאית"), ניכר בו שהוא שוקל לנסות רוסית. אלא שאז נפל אצלנו האסימון, הבנו שבליל השפות הזה נועד לעצור אותנו וברכנו אותם ב"שלום" לבבי.

-"מאיפה אתן באות?" שאל המפקד וגם השיב: "מרמאללה!" (בטון מאשים כאילו תפס עברייניות).

-" לא" אמרנו, "מקלנדיה".

-"יש בעיה עם האוטו?"

-"לא",

"אז למה עצרתן פה?" שאל בתדהמה כי לא עלה במוחו כל רעיון אחר להימצאותן של ישראליות במקום שכוח אל זה בתנאי חשיכה. הסברנו לו מי ומה אנחנו והוא ניגש אל הרכב, סובב שוב ושוב את הדגל שעליו, קרא כל אות והתבונן בכך תג וביקש תעודות זהות. רק משבדק אותן ונוכח לדעת (מה בדיוק?), נרגע ועזב אותנו לענייננו ופנה הוא לענייניו שהיו באותה עת עצירת הרכבים העושים את דרכם לרמאללה ובדיקת תעודות נוסעיהם.

 הבדיקות היו כנראה קפדניות, תור של 40 מכוניות עמדו במעלה הכביש בשורה ארוכה ומסודרת שזנבה היה קרוב לכיכר אדם העיד על כך.