בית פוריכ, זעתרה (תפוח), חווארה, עטרה, יום ש' 10.1.09, בוקר

צופות: 
אמילי ו. (אורחת מגרמניה/אמריקה), נתניה ג. וחנה ב. (מדווחת).
10/01/2009
|
בוקר

 
משמרת משעה 06:30 - 12:50
 
סגרinfo-icon מוחלט בשטחים. על כביש 60 היתה הרבה מאד תנועה. מעניין לציין כי מאז נפתחה הכניסה לשכם ברכב, רואים הרבה יותר מכוניות "מפוארות" וחדישות יותר.
 
עטארה:
החלטנו לבקר בעטארה בהרגשה כי המחסום שהוסר אולי חזר בשקט בשקט למקומו. ואכן - במקום פועל מחסום.
תור המכוניות היה ארוך מאד אך הבדיקה היתה מדגמית בלבד. המעבר מהיר אולם הנהגים המנסים לעקוף את התור גורמים לפקק תנועה ומעכבים מאד את זרימת התנועה.
 
זעתרה:
בתור היו חמש מכוניות שעברו אחרי בדיקה קצרה מאד. החלטנו לא להתעכב. שוב ושוב נשאלת השאלה מדוע אנשים שרק עכשיו נבדקו ביסודיות בחווארה צריכים להיות מעוכביםinfo-icon שוב כעבור קילומטרים אחדים.
 
חווארה:
מעט הולכי רגל בכיוון דרומה. המעבר במחסום דורש כרבע שעה. את מטען היד בודקים על שולחנות שהוצבו ליד המגנומטר. אמנם נדרשה הרמת סודרים ומעילים, אך החולצות ומה שמתחתן נשארו "במקומם". בדרך לשכם זרם בלתי פוסק של גברים נשים וטף. מזעזע לראות עד כמה הילדים מפחדים מהמעבר דרך הקרוסלה. חלק גדול מזמננו עסקנו בעזרה לילדים במעבר.
עוד אנו עומדות וצופות פנה אלינו איש מתוך המחסום וסיפר כי הוא היה מבוקש לפני כחצי שנה ומאז הוא "בינגו". האיש לא הספיק לסיים דבריו כאשר חייל הרחיק אותו והסביר לו כי מאחר ופנה אלינו הוא עכשיו מעוכב. היות והמת"קניק נסע כנראה למחסום אחר, פנינו למוקד ההומניטרי והתלוננו. שבנו והתלוננו למוקד ולאחרים. מישהו העיר לחיילים ואלה "נעלבו". עכשיו התחיל משחק כוחני - ילמדו אותנו מי שולט בעניינים. לנוכח פנינו התחילו "לשחק" בתעודה - הסתכלו עליה מכל הכיוונים, צחקקו ושוב "בדקו" וכך דקות ארוכות. החלטנו להתלונן שוב - והתעודה הוחזרה מידית והאיש שוחרר. הצלחנו לדבר עם האיש והסברנו לו מה עליו לעשות בכדי לנסות ולהשתחרר מ"הבינגו".
 
הבעיה הרצינית הייתה בתור המכוניות היוצאות משכם. התור התמשך והתמשך עד מעבר לתחום הראיה שלנו. המעבר דרש כשעה מתחילת העמידה בתור ועד לסיום המעבר. הבדיקה הייתה "קפדנית" כדברי החיילים. אנחנו הרגשנו כי ניתן היה לקצר את זמן המעבר בצורה ניכרת אילו היו מעוניינים בכך. אוי למי שניסה להתקרב לחיילים לפני שקראו לו בהינף יד... העונש היה מידי. לחזור אחורה ולחכות עוד - כפי שאמרנו כבר, ראוי לא לשכוח מי כאן "בעל הבית". המת"קניק (ת') שחזר בינתיים לא גילה עניין מיוחד בתלונות שלנו. החיילות, שהתנהגותן תמיד בוטה וגסה דרשו מאנשים להרים את מכסה המנוע ובנשק שלהן חיטטו במנוע - ואנו תמהנו האם הן עברו קורס קצר אצל מוסכניק מיומן.
 
מפקד המחסום (א'), קצין צעיר ראה צורך לגשת אלינו ולברר האם "הכל בסדר". שלא כמו במקרים רבים בעבר הוא הציג את עצמו מיד בשמו המלא וציין כי "קשה לראות את זה" אבל לפחות הכל "זורם".
 
לתשומת לב: נהגי המוניות המובילים אנשים צפונה מן המחסום, לשכם ולכפרים בסביבה מתלוננים כי לא מאפשרים להם לעמוד בסמוך לקרוסלה וכי "חאפרים" לוקחים להם את התור והפרנסה. הסברנו כי אין בידינו "להושיע" בעניין זה וכי יצטרכו לפתור את הבעיה בכוחות עצמם.
 
ברחבת החניה ניתן לקנות שתייה חמה, כעכים, ממתקים ומעט סדקית למיניה. כפי שכבר אמרנו בעבר - החיים חזקים אפילו מצבא הגנה לישראל.
 
בית פוריכ:
החלטנו לבקר במחסום, בעיקר כי שמענו ברדיו במשך השבוע כי "נמצא מטען חבלה בכניסה למחסום". עצרנו בהצטלבות הדרך והתעכבנו לרגע לשתיה (שהבאנו מהבית). ג'יפ צבאי הופיע והחיילים קראו לנו לגשת אליהם. נשארנו במקום והמשכנו בשלנו. היות וראינו כי הנהג שלנו נלחץ מן המצב נכנענו וניגשנו לג'יפ. המפגש לא היה ידידותי - בחור צעיר ראה עצמו רשאי "לחנך" אותנו ולהסביר כי רק טובתנו לנגד עיניו....
במחסום שלושה חיילים, שגם בררו האם המונית הישראלית היא "שלנו". כולם עוברים, רק ברכב, ללא עיכובים. קשה להשתחרר מזיכרונות של שנים ארוכות ומהסבל האיום שנגרם במחסום הזה לאלפי אנשים לטובת "הביטחון" שנעלם לפתע כלא היה.
 
חזרנו ליום מקסים ולחיינו הנוחים כאשר בעזה נהרגו היום עשרות אנשים, ועוד היד נטויה!