בית איבא, זעתרה (תפוח), חווארה, יום ש' 20.12.08, בוקר

משמרת משעה 06:30-12:45

כותרת היום: אין חדש תחת השמש....

זעתרה:
כבר ממרחק הבחנו כי במקום מעוכבים הרבה מאד אנשים. כאשר ניסינו לברר במה מדובר מצאנו חבורה גדולה של 20 אנשים צעירים צוהלים וצוחקים. לא בדיוק ראינו מה מצחיק, אך מהר התברר כי גם אין לנו שפה משותפת – הם בערבית ואנחנו בעברית. בעזרת הנהג המסור שלנו למדנו כי הם פועלים מהכפר אוצרין (סמוך לעקרבה) ונתפסו על אחד מחטאי הכיבוש שעליו אין סליחה – על כביש 505 המיועד ל"אדונים בלבד".  רק ראו החיילים אותנו – ובדרך פלא מיד הוחזרו תעודות הזהות, חסר תעודה אחת. ראוי לציין שמפקד המחסום, בחור צעיר וסימפטי, עשה כל מה שניתן על מנת לחפש את התעודה האבודה. גם אנחנו ניסינו כוחנו בחיפוש – ללא הצלחה. לבסוף נדחקו כל 20 האנשים לטרנזיט המיועד ל-7 אנשים ונסעו אל המקום בו נתפסו על מנת לברר שמא נפלה התעודה (שהייתה כנראה חצויה לשניים מרוב שימוש) שם ואבדה. יותר לא שמענו מהם – ואנו מקוות כי התעודה אכן נמצאה.

בית איבא:
תנועה ערה הן ברגל והן ברכב. הנכנסים לשכם, בעיקר סטודנטיות וסטודנטים אינם נבדקים. הולכי הרגל היוצאים משכם נבדקים והמעבר דורש כחצי שעה. בעמדת בידוק מכוניות פגשנו את "עוקץ" – צעיר וחמוד שלומד היום את המלאכה על גבם של הנהגים. מעת לעת באופן מדגמי עצרו מכונית והחיפוש התחיל. "עוקץ" שלא ידע את המלאכה עשה הכל על מנת להתחמק מהעבודה, ו"הגברת שלו" נלחמה איתו במלוא המרץ. לבסוף נאות הכלב לרחרח ובסופו של דבר קיבל תמורה. נהגי המכוניות לעומת זאת הפגינו כעס, סלידה, קוצר רוח ובושה – הכל מוכר וידוע. אחד הנהגים פנה אלינו והראה לנו כי החיילות בבדיקת "עוקץ" חיבלו במכונית שלו ונגרם נזק שהוא העריך בכ-300 ₪. הפננו אותו ל"יש דין" שמיד התקשרו אליו והדריכו אותו לגבי הצעדים הנדרשים להגשת תלונה. רוב המכוניות עברו לשכם ללא בדיקה ונוסעי האוטובוסים לא הורדו מהם. ביציאה משכם נבדקו נירות – אך הכל התנהל במהירות ועד כמה שניתן היה לראות ממקום עומדינו ללא בעיות מיוחדות. שני אוטובוסים בעלי לוחות זהוי ישראליים לא הורשו להכנס לשכם.

חווארה:
במעבר המכוניות, על גבי עגלת סבל ישבו שלוש אווזות כנראה בדרכן האחרונה. הן הסתכלו על הסביבה וניתן היה לקרוא ממבטן ש"מרקם החיים" החדש והנוצץ נראה אכזרי בדיוק כמו זה הישן, וכי בני האדם שייצרו את "המעבר המודרני והנוח" הזה רשעים ומטומטמים אף יותר משלוש האווזות השמנות ו"הנדהמות".
המעבר הרגלי הממוצע דרש כשעה – האנשים נדחקים בתור הארוך בחוסר סבלנות ובכעס. שתי עמדות בידוק "רגילות" ומעבר "הומניטרי" – שבו המעבר היה מהיר.
כמובן וכרגיל, חייל בודק את הנשים וחיילות, צרחניות ואגרסיביות שבפיהן רק שתי המילים הנצחיות המוכרות להן בערבית – יאללה ואירג'ה – בודקות את הגברים. "ריקודי הוואלס" נמשכים כרגיל והמכונות מצפצפות ללא הרף. ובשביל כל זה שילמנו, אנחנו ולא "המלאך" במיטב כספנו! הסידור החדש שבו מעבירים את התעודה דרך החריץ העליון ומקבלים אותה בחזרה בחריץ התחתון לא תמיד פועל. במקום יש מקל דק העוזר "לנתקעים בחור" לצאת – אין מילים.... ולנו סיפרו כי המעבר דורש חמש דקות!השתכנענו סופית כי על מנת להיות דובר צה"ל צריך כושר "כביסה" וידע באומנות השקר שאין דומה לו!

מעוכב אחד, לבוש במיטב מחלצותיו נראה כאילו הוא רגיל להיות מעוכב. "החייל הבטיח שזה יקח רק חצי שעה" הסביר לנו. אנחנו לעומתו לא היינו מוכנות לקבל בכניעה את "גזר הדין". עכשיו יצאנו לחיפוש אחרי המת"קניק. "איפה הוא" שאלנו את מפקד המחסום. "שם במעבר הרכוב" (הערה על העברית הקלוקלת נבלע בגרוננו). שאלנו למה האיש מעוכב "יש לי מספיק על הראש גם בלעדיך" היתה התשובה. הלכנו "למעבר הרכוב" – אין זכר למתק"ניק. נדרשו כמה שיחות טלפון למוקד ההומניטרי ולמת"ק עד ש"האבידה" נמצאה. בינתיים שוחרר הבחור – חצי שעה בדיוק עברה!

בדרכנו לירושלים עצרנו בבית אל, בסמוך למחסום בית המשפט, לבקר חבר שמעבד שם את חלקת האדמה המשפחתית. אתמול פנה אלינו לעזרה כאשר מתנחלים, בני תשחורת פרועים וילדים, התנפלו עליו ועל אביו וניסו להבריח אותם מחלקתם. במקום באר מים, השייכת כמובן למשפחה מדורי דורות, ששימשה את מתנחבלי בית אל כמקווה. שתינו תה עם המשפחה הנחמדה והשתתפנו בתקוותם כי הנטיעות החדשות שנטעו זה עתה אכן יניבו פירות בבוא היום ולא יפלו "חלל" לגרזני המתנחלים.

במחסום חיזמה היה תור – כי שבת היום ואין מתנחלים. נדרשנו להציג תעודות זהות. החיילת הבודקת העלתה חיוך על פניה – ולמה? כי גם לה קוראים נטלי, בדיוק כמו לנתניה. שמחות הכיבוש!