בית איבא, יום א' 21.12.08, אחה"צ

אין צפיפות, אין דחיפות, אין צעקות. כל הפעילות במחסום התנהלה בשקט ובקצב סביר. המחסום אוייש ע"י מילואימניקים. זרם דק אך מתמיד של הולכי רגל יצא משכם (הרוב היו סטודנטים, אך היו גם משפחות).

הבחורים הצעירים הסירו את החגורות, אבל הם לא נאלצו להוריד את הנעליים. מספר מוניות יצאו משכם ונכנסו אליה. בתור כלי הרכב המרוחק מאתנו יכולנו לראות כלבנית וכלב, אך הם לא נראו לנו עסוקים במיוחד. נראה לנו שהיא אימנה את הכלב.
כנראה שבשעה מוקדמת זו הפועלים עדיין לא חוזרים הביתה; אנשים מעטים נכנסו לשכם.

משום שדו"ח זה הוא כה קצר אני אוסיף אנקדוטה: בתחילת המדרכה שמובילה למחסום שני פלסטינים מכרו בוטנים, אגוזים ושקדים קלויים. כשרותי ואני עברנו לידם אמרנו להם שלום. אחד מהם סימן לי לגשת אליו ובירך אותי: "זה כל כך משמח לראות זקנה שבאה למחסום! אנחנו שמחים לראות אותך, זקנה! אנחנו תמיד שמחים לראות אותך, זקנה!" אם לשפוט לפי טון הדיבור והחיוך שלו אני מאמינה בכנות שהוא התכוון להחמיא לי, ואני קיבלתי זאת כמחמאה.