א-ראם, עטרות, קלנדיה, יום ב' 29.12.08, אחה"צ

צופות: 
נתניה ג. ופיליס ו.
29/12/2008
|
אחה"צ

כבישי ירושלים
היו פקוקים בדרך לצפון העיר אבל בשכונות
הצפוניות שרר דיכאון עמוק.  לא היו אנשים
ברחובות ולא בחנויות.  נפגשנו לפני היציאה
לקלנדיה אצל ג'עפר בבית חנינא.  נביל
הזהיר אותנו ששמעו שיש בעיות בקלנדיה, אבל
עבד טלפן ואמר שהוא שותה קפה במגרש החנייה
של המחסום והכל שקט. 
14:50: 
נסענו לקלנדיה דרך עטרות.  תור המכוניות
מנה כ-10 רכבים שהתקדמו לאטם ולא התעכבו. 
לא נראו פלשתינים במחסום א-ראם.

15:00: 
קלנדיה. במעבר הרכבים צפונה עצר אותנו
חייל מלווה במאבטח אזרחי והזהיר אותנו
ששורר אי שקט באזור (כאילו נחתנו ממאדים)
ושאנחנו עוברות על אחריותנו בלבד.  בכיכר
הצפונית עמדה האמר ולידו היו מספר חיילים
עם רובים.  גם היו שם צוותי טלוויזיה
(אחד או שניים) ועוד קהל סקרנים מקומיים. 
כמעט ולא היו אנשים במחסום עצמו והמעבר
היה רציף ומהיר.

מהדיווח
של נתניה:

היו מעט
מכוניות ומעט הולכי רגל בקלנדיה, וגם מספר
הפועלים השבים הביתה לאחר יום עבודה היה
קטן.  מה שתפסתי רק אח"כ הוא שגם ילדי
המסטיקים לא היו שם - הפעם הראשונה שזה
קרה.  המחזה היה סוריאליסטי בכלל - כפי
שקורה לפעמים במחסומים.

בכיכר הצפונית,
בסוף הכביש לרמאללה, עמדו חיילים עם רובים
יחד עם צוות טלוויזיה פלשתינית וקבוצה
של סקרנים פלשתינים.  הרכב הקבוצה היה
מוזר מאד, ומה שהיה עוד יותר מוזר הוא שזה
לא הפריע לחיילים שלא ניסו לגרש או להרחיק
מי מהם.

פיליס ואני
חצינו את הכביש ונעמדנו ליד החומה כדי להטיב
לראות מה נעשה ולא להסתבך בתיל.  בשדה
שבין החומה לבין הכביש לרמאללה ומחנה הפליטים
התקבצו כעשרים נערים צעירים שעסקו בזריקת
אבנים מעבר לחומה (לתוך שטח מסלול הנחיתה
של קלנדיה).  כל כמה דקות החיילים ירו
מטח של גז מדמיע לכיוון הנערים.  לא נראה
שהגז היה אפקטיבי כיוון שהרוח הייתה חזקה
והגז התפזר במהירות ואפילו הגיע בחזרה
אלינו.  מדי פעם שמענו ירייה יותר חזקה. 
בחור מקומי הסביר שהיריות עם ההדף הן של
כדורי גומי.  אמבולנס עם אורות מהבהבים
הגיע מרמאללה וחנה בהמתנה לא רחוק מקבוצת
הנערים.  לא ראינו נפגעים במשך המשמרת
שלנו.  כל האירוע נראה לצופים מהצד כמחזה
מטופש כשזורקי האבנים לא עושים נזק בכלל
והחיילים מגיבים במאין פורמט טקסי.

עזבנו את
קלנדיה ב-16:30 וחזרנו ישר לבית חנינא בלי
לעבור בליל או בחיזמה.