דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ה' 11.12.08, בוקר

צופות: 
עפרה
11/12/2008
|
בוקר

יצאנו לביקור בחברון בעקבות אירועי השבועיים האחרונים. היינו כ -10 אנשים, מרביתם מגיעים בפעם הראשונה לחברון.

במחסום מיתר מתקיים תרגיל. הרבה מאבטחים נמצאים במקום עם אפודים בצבעים זרחניים.

כביש 60

צומת הכבשים – מעבר הולכי הרגל, הדרך הקצרה, עדיין סגורה והצועדים נאלצים ללכת מסביב על הכביש שמיועד למכוניות.

חברון

נזקי התפרעויות התנחלים נראים בכל מקום. פחים שרופים, אשפה, חלונות שבורים ועוד הרבה כתובות גרפיטי.

אוהל חזון דוד, בין קרית ארבע לחברון, פעיל. מכונית חונה בסמוך לו ויש מספר מצומצם של אנשים בפנים. לקראת ערב, כשאנחנו עוזבים את המקום, אנחנו שמים לב שהמקום חובר לחשמל ובערב דולקות בו נורות.

האוהל (בית הכנסת) הוקם על אדמתה של משפחת ג'אברי. חמולה גדולה ובולטת בעיר שהרבה מהבתים הסמוכים לבית המריבה הם שלה. כתוצאה מכך, נפגעה החמולה קשות בהתפרעויות.

אנחנו נכנסים לבית הראשון בביקור.

הנשים מתיישבות באחד החדרים והגברים בחדר אחר. נשות המשפחה מספרות לנו על הקשיים:

מאז תחילת ההתפרעויות הן לא יוצאות מהבית מהפחד. בתקופה האחרונה הפחד היה גדול עוד יותר. הילדים הקטנים נישאו על ידיהן של הנשים הבוגרות לבתי הספר. ההתקדמות נעשתה כבריחה (זו המילה שהן השתמשו בה). הילדים על הידיים ואיך שיוצאים מהבית מתחילים לרוץ כדי לעבור כמה שיותר מהר את "האזורים המסוכנים". לא יוצאים סתם מהבית. אין ביקורי משפחות, אין קניות אין כלום. הפחד מהפגיעה בחוץ גורם לכולם להישאר בין ארבעת כתלי הבית. בשבועות האחרונים הפסיקו הילדים ללכת לביה"ס כיוון שהמשא נהיה קשה מנשוא והנשים מתקשות לסחוב את הילדים על הידיים.

החג עצוב. האיום בחוץ והפחד פגעו קשות בפרנסת המשפחה וכתוצאה מכך אין כסף לקניית בגדים או אוכל לחג. על בשר אין מה לדבר. אם המשפחה מספרת לנו שמשפחתה מתגוררת די קרוב אולם היא חוששת לעבור על הכביש שבין קרית ארבע לחברון ולכן לא ראתה את ביתה כבר תקופה ארוכה. כשהיא רוצה להיפגש עם משפחה הם קובעים במקום אחר. כך לא תצטרך לעבור על הכביש שנמצא בשליטת המתנחלים.

סוהא (הבת הבכירה במשפחה) סיימה לימודי הנדסה באוניברסיטה. רוצה מאוד להמשיך ללמוד אבל חוששת להמשיך ללכת בדרך וכן צריכה לעזור לאימה כיוון שהילדים בבית כל היום. כיוון שהייתה סטודנטית מצטיינת קיבלה מחשב ישן. המחשב התקלקל די מהר והיא זקוקה למחשב חדש אבל אין באפשרותה להשיג (ייתכן שנוכל לסייע בכך).

הנשים נעימות, חמימות, מפנקות אותנו בכיבוד ושתייה חמה.

אנחנו הבאנו איתנו קצת ממתקים לילדים וזה תענוג גדול לראות את הילדים הקטנים זוללים קרמבו.

אחרי 45 דקות לערך אנחנו עוזבים את הבית וממשיכים לבית נוסף של משפחת ג'אברי באותו אזור.

שוב הסיפורים על קשיי הפרנסה, על ההסגר בבית. האווירה קשה וכבדה מאוד. השתיקות ארוכות. אני חשה תחושה מתסכלת של חוסר אונים ובושה.

הבית השלישי אליו אנחנו הולכים הוא הבית שנמצא בואדי שבין קרית ארבע וחברון. בבית הזה התרחש אירוע הירי בעקבותיו נעצר (וכמובן ששוחרר) המתנחל .

הגדר של קרית ארבע קרועה לגזרים לכל אורכה. לא ייאמן איזה נזק הצליחו הנערים לבצע.

הבית, שעומד די בודד ממש מתחת לבתי ההתנחלות, מאכלס כמה משפחות. ילדים רבים מתרוצצים בחצר. אנחנו מתיישבים במרפסת גדולה המשקיפה על הואדי ואפשר רק לדמיין כמה שלווים יכולים היו החיים להיות פה. הגברים מספרים על האירועים. הגבר המבוגר והמכובד ביותר חושף לנו את זרועו החבושה. הוא נורה בידי המתנחל. זרועו רוסקה כנראה ולכן היא מחוברת בברגים וכל מיני מכשירים (שאין לי מושג איך קוראים להם אבל זה בהחלט נראה לא סימפטי).

בלהט הסיפור פושט אחד הגברים את חולצתו ומראה לנו פצע בחזה. מביני דבר מסביבי אומרים שמדובר בפצע כניסה של ירי. האם יודעת השופטת ששחררה את המתנחל היורה, בטענה שהוא לא מסוכן לציבור, שהוא ירה ממרחק של מטרים ספורים באדם? ואולי זה בכלל לא חשוב כי הוא ירה "רק" בפלסטיני?  אפשר לשמוע את הזעם והתסכול של האנשים. עיקר הכעס, כפי שאני מבינה את זה, הוא על כך שהצבא דרש מהמשפחה להישאר בביתה ולא לצאת ושהוא ייתן להם הגנה וישמור עליהם. ועדיין, התרחש האירוע כפי שהתרחש ואיש לא בא לעזרתם.

אני חושבת על כל הדיבורים שעשרות הילדים מסביב שומעים וכיצד הכעס של הוריהם משפיע עליהם ומה יעשו הם כשיוכלו ויהיו קצת יותר עצמאיים.

לקראת ערב אנחנו צועדים על רחובה הראשי של חברון. על הכביש המוביל מבית המריבה לכיוון היציאה מחברון והכניסה לקרית ארבע, לכיוון גבעת החרסינה.

עשרות בטונדות חדשות הונחו בסמוך לבית המריבה וחוסמות את כניסותיו. הטרקטורים של הצבא עובדים במרץ, הגנרטור עדיין שם ועדיין מחובר.

כמה כסף בזבז הצבא במיגון התיישבות המתנחלים בבית? כמה כסף הוא מבזבז עכשיו בעבודות הבטון? כמה כסף עוד יישפך פה לריק? וכמה צורם הבזבוז על רקע הדלות והעוני הסובבים את הבניין?