חווארה, יום א' 14.12.08, אחה"צ

יצוין שזה יום החול הראשון מאז נפתח המתקן הזה; יום שהוא לא חג ולא שבתון ויש סטודנטים ומסת אדם רגילה הנעה לענייניה בין עיר המחוז וסביבתה הקרובה והרחוקה.

מאות רבות של פלסטינים בכל רגע נתון זקוקים לעבור כאן.

צילומים: מחסום חווארה החדש: תיל תיל ועוד תיל = סדר צריך להיות

 
.

מחסום חווארה 15:15

כל העמדות פעילות כל הזמן. משאית שיקוף ליד עמדת בידוק הרכב פעילה גם היא.

שני מסלולי בידוק רכב (ולא אחד כבעבר), למכוניות יוצאות משכם.

מת"ק - אדם. מפקד - סג"מ X

כפי שכבר נמסר, מחסום חווארה - המתקן החדש - אכן שדרוג אדיר של המרחב החזותי.

רעיון המבנה הבסיסי נשאר כשהיה: פלסטינים מגיעים מתוך שכם אל מתחם המחסום, נעמדים בתורי המתנה לבידוק. שלושה תורים לגברים צעירים (כל פי קביעת גיל המשתנה תדיר) ותור אחד מיוחד לנשים-ילדים-קשישים-ובעלי מוגבלויות תנועה כלשהן.

במקום תורי ההמתנה המסודרים בטור עורפי מוקפד ומתוחזק בכוח קני הרובים של החיילים המאבטחים שנהגו להסתובב קרוב אליו ולהשליט 'חינוך' מחסומי עליו דובר כאן רבות, המצב כעת שונה:

התורים הופכים לגושי אדם צפופים ומועכים וזעקות השבר של הנמעכים הממתינים גם שעה וגם שעתיים ויותר נמסכות בין הצעקות הנשמעות כל הזמן אבל כל הזמן במערכת כריזה אימתנית : 'אירג'ע לוורא!' שזה 'זוז אחורה' בערבית. אלא שאין להם לאן לזוז חוץ מאשר לשנות את כיוון המעיכה מלפנים לאחור.

הכורזות הן כתמיד חיילות יחידת המעברים של המשטרה הצבאית, וכעת הן יושבות, מוגנות, מוסקות, מופרדות הרמטית מהאוכלוסייה הנבדקת - בתוך תאי בטון עם דלתות של מקלטים אטומיים, והכול אכן אטום היטב. אי אפשר יותר לעשות להן כל רע. החיילים הגברים - פחות מספרם עכשיו מאשר קודם - מהלכים אנה ואנה קרוב לתאי המצ"יות, לראש התור, לקרוסלות, ועיקר האקשן מתנהל בין הכריזה שכאשר איננה קריאת לזוז לאחור, מדי פעם יש בה עוד מלים בערבית כה עילגת ובעוצמה כה חזקה שקשה מאוד לקלוט את משמעותן, וזאת אומרים הפלסטינים, לא אני.

מה עוד צריך לספר? אין עוד. אם יש או אין מעוכבים? מי יודע? מי רואה? מי שומע?

כולם מעוכבים. לא מורשים לנוע הלאה לתוך יומם. תקועים בתוך נוהלי החאקי שחונקים את חייהם.

מה שכן רואים גם מקרוב וגם מרחוק זה את המון האדם הנדחס כמו בימים הרחוקים ההם שקיווינו שחלפו, ורואים לאחר שיצאו את הילדים הקטנטנים מתוך התור המיוחד הצדדי שגם בו מחכים לפחות חצי שעה בתנאי מעיכה ומחנק מפחידים.

היות שמשאית השיקוף מרוחקת כעת מהתורים - ומשרתת רק את בדיקת הרכב - אז כל תכולה של כל שקית נישאת ביד פלסטינית חייבת חיטוט קפדני מקרוב איכשהו, ולכן כל תהליך הבידוק בתורים הרגליים פשוט אורך פי שלושה זמן. אנשים יוצאים מרים/זועמים/נואשים עד כדי כך שאפילו אלה שתמיד בירכו אותנו בחיוך ובמלת אקראי עוברים על פנינו דוממים, מטים מבט לעבר השני.

הפכנו גם אנו במופגן לחלק מן הישות הרומסת, המסודרת, המובנת-מאליה.

אה כן - הוחזרה עטרה ליושנה: נשים (מ"ציות) ישראליות בודקות גברים פלסטינים (בתורי הגברים), גברים ישראלים בודקים נשים פלסטיניות (בתור הצדדי המיוחד). להשלמת העטרה: יש גם ברוך השם כלב חוצות צעיר שמשוטט ביציאה הצרה מהמחסום. צרה על שום מה? הרי השקיעו מיליונים בשדרוג ההנדסי הזה? פטור בלא כלום אי אפשר. אמנם פתח היציאה ממתחם המחסום לעבר המוניות רחב ידיים, אבל מה - ,חסמו אותו בבטונאדה כך שלצאת ממש בגוף אפשר רק דרך שני שבילים צרים צרים משני עבריו. עיינו נא בתצלומים שהעברתי באחרונה.

מבט פרידה: איש צולע עם מקל וגבס עומד יפה בתור הצדדי המיוחד כמו כולם, חצי שעה לפחות,

וסביבו זאטוטים ממשיכים להימעך וללמוד מה שווים חייהם למען השקט הנפשי של עם ישראל.

ידידנו הרוכל שתמיד אבל תמיד צחק ושמח לראותנו בעבר קיבל את פנינו בפנים מכורכמות ולא חיכה אפילו לשאלתי כשאמר לי שלוש פעמים בעברית צחה: המצב זיפת. בבוקר רק בשביל לעבור הנה למוניות עמדתי יותר משעתיים.