בית לחם, מת"ק עציון, יום א' 9.11.08, בוקר
06:30- מחסום בית לחם - עוד מהדרך מתקשרים לעובד פלסטיני שלעיתים מטלפן להודיע שהמצב קשה. הוא סיפר שהגיע למחסום בסביבות 05:10 והוא כבר נמצא בטנטור. קצב לא רגיל בשביל יום א' בבוקר... 07:00 - אנו נוסעות לכוון המחסום ופתאם... מחסום משטרה. אפשר להגיע רק עד לפנייה לגילה. שם, מסביב, רב מהומה. הרבה רכב חונה, והמון אנשים, רובם חרדים. אנו מנחשות שמדובר באירוע הקשור בקבר רחל אבל שואלות את השוטר והוא מספר: "יש הילולא" - כן, בקבר רחל. הרחוב שכל בוקר הומה עובדים פלסטינים הצועדים בדרכם לעבודה, הומה חרדים. בכל זאת, קו המיניבוסים הפלסטיני עובר מדי פעם. אנו מבקשות לעבור כדי למלא את חובתינו - לצפות במחסום. "רק עם אישור", נאמר לנו. אנו מתקשרות לדודו, סגן מפקד המחסום. אין תשובה. אז מתקשרות לחנה אבל אפילו היא לא מצליחה "לפתוח לנו את המחסום"... אולם, בינתיים אנו שומעות גם ממנה וגם מחיה שבמחסום בית לחם יש בעיה חמורה. יותר מ- 1000 אנשים מצטופפים בצד השני ולא מאפשרים להם להיכנס. חיה מתקשרת לנסים א. ואנחנו מתקשרות למוקד ההומניטרי. אנו אומרות למוקד ההומניטרי: "רחל אמנו מתהפכת בקברה - ההילולא בסביבה מונעת מפועלים פלסטינים קשי יום להביא לחם הביתה". הפועלים יכולים לנסוע בתחבורה ציבורית ולא להתחכך עם האוכלוסיה, רחמנא לצלן. במוקד ההומניטרי הבטיחו לטפל.
שוטר שנמצא בסביבה מתעניין בנו. אנו אומרות שמחכות לאישור לעבור. הוא נותן לנו 5 דקות. בעוד אנו מחכות, אנו מקבלות דווח מחיה שפתחו את המחסום והאנשים עוברים. אולי הטלפון של חנה, אולי הטלפון של חיה, אולי המוקד ההומניטרי ואולי רחל אמנו המתהפכת בקברה... הוללות והתעללות...
07:45 - כביש 60. בתחנת אוטובוס רואים את השלט הצהוב הזוהר: "חייל יהודי, בעד היהודים" ועוד כל מיני שלטים מאותו הסוג. אנו עוצרות את המכונית ומנקות את לוח המודעות. לוח מודעות אחד. לאחר מכן עוברות עוד כמה שלטים כאלה אבל ממהרות להגיע למת"ק עציון לפני חלוקת המספרים.
07:55 - מת"ק
עציון - האולם כבר פתוח. קצין וחייל עומדים מול הקהל. הם קוראים שמות מרשימה ונותנים מספרים לאנשים. אנו חשבנו: חזון אחרית הימים... מתחשבים ברשימה שהכינו האנשים! אבל לא - אלה שמות אנשים שהיה להם מספר בשבוע שעבר ולא התקבלו. מספר דקות אחרי זה מסתבר לנו שהרשימה כוללת רק את אלה שחיכו עד סוף היום. אנשים רבים באים עם מספרים מהשבוע הקודם - שכנראה התייאשו והלכו לפני סוף היום. הם לא ברשימה. הם מראים את המספרים לקצין והקצין קורע אותם. אחרי זה כבר מי שיש לו מספר משבוע שעבר לא מגלה זאת אבל עדיין מתכוון להשתמש במספר...
רופא מגיע לקבל כרטיס מגנטי. פגשנו אותו גם בשבוע שעבר. הוא מבקש עזרה - הוא חייב להיות בבית חולים. לא יכול לבלות כל יום ראשון במת"ק. אנו פונים לקצין ומסבירות את המצב. הוא נותן לו מספר וכאשר כולם באולם גם קוראים לו ברמקול שייכנס.
אחרי שנותנים מספרים לנשים ולזקנים מתחילים לחלק לשאר האנשים. נותנים עדיפות לחידושים ולרענונים. מחלקים כ- 90 מספרים והרבה אנשים מתוסכלים נשארים בלי מספר...
זהו מעמד מבזה...
אנו פונות אל הקצין ושואלות אם הוא חושב שהמצב הזה מפתח רגשי אהבה בקרב אותם הצעירים, הבאים פעם ועוד פעם ולא מצליחים להגיע אל החלון. הוא עונה לנו שהוא חייב לתת עדיפות לאנשים שיש להם עבודה ואי חידוש הכרטיס מונע חידוש רשיון או שימוש ברשיון קיים. קשה להתווכח עם שיקול זה אבל, למה אין חלונות רבים יותר כך שאפשר יהיה לשרת את האוכלוסיה בצורה אנושית?