בית איבא, יום ד' 19.11.08, אחה"צ
(מה ש"מעניין" היום זה הדיווח על מפקד המחסום, בהמשך).
14.30 בדרך לבית איבא עברנו בקלקיליה. אין מכוניות. המקום שומם. אפילו לא ירדנו מהמכונית.14.35 עזון פתוחה.14.55 ה"קמפ" מול הבית העזוב הקרוי "שבות עמי" עזוב.14.50 ג'ית – האמר עומד מול הכניסה לג'ית, וחייל משועמם נשען עליו עם רובה על שכמו.
15.00 בית איבא. אין תורי מכוניות – לא בכניסה לשכם ולא ביציאה ממנה. אנו פוגשות ידיד של שרה – כנאן – שמספר שבעשירה שמלייה עוצרים לבדיקה, והתור ענק. הוא חיכה שם שעתיים.
(שאלה שלי: האם שוב הקימו את המחסום מצפון לשכם?).הסככה ריקה. מעוכב אחד. בתור ה"הומניטרי" של היוצאים משכם, וכן גם בכניסה של הולכי הרגל - בודקים ת.ז. באו איתנו עיתונאים מברצלונה, עם מצלמות. המפקד – נתי - פוגש אותנו ומודיע שאסור לצלם.המפקד מוסיף ומבקש משרה להסביר להם. הם מקבלים את הדין.לשאלתנו את המפקד על מה יש שם מעוכב? התשובה: הוא נהג של משאית, שהסיע 15 איש, אך אין לרכבו אישור ליציאה משכם. האנשים שנסעו איתו הוחזרו לשכם.לשאלתנו מתי ישוחרר הנהג, התשובה: בעוד 3 שעות, בהתאם לזמן המותר לעיכוב. (שילמד!).איש המת"ק – אאוני – נמצא במחסום. פסיבי.
15.30 אוטובוס מלא אנשים מגיע למחסום. כל הגברים מוּצָאִים מתוכו, הנשים נשארות בפנים.חייל אחד נכנס ובודק ת.ז. של הנשים. חייל אחר פוקד על הגברים בחוץ, לעמוד בשורה ישרה! לא להישען על הגדר! החייל עובר ליד השורה, וכל מי שהוא מגיע אליו מרים חולצה ומסתובב, מפשיל מכנסים ליד הנעלים, וחוזר לעמוד זקוף. מי שיש לו חבילה פותח אותה לבדיקה.אחד מהעומדים בשורה מסרב לעמוד דום, ומיד החייל קורא לו לסדר. מתחיל וויכוח. הפלסטיני טוען שלא מתייחסים אליו בכבוד, והחייל טוען שעליו לעשות מה שאומרים לו. הויכוח עובר לצעקות הדדיות, כמעט מכות, ואז מתערב המפקד.לאחר "הסבר" של המפקד, שלא נוטה להקשיב לפלסטיני, סוף סוף הוא מוחזר לתור, והאוטובוס שחיכה 10 דקות ממשיך בדרכו. (להרגשתי, אילולא היינו שם זה לא היה נגמר כך).
15.45 מגיע עוד אוטובוס. וכל הפרוצדורה חוזרת. חבל שהצלמים שלנו פסיביים מדי, ולא מנסים זווית אחרת (מחוץ למחסום) לצילום. התמונה מזוויעה.
כמה מלים על מפקד המחסום. לפני כן, הרהורים בדיעבד - בידי מי מפקיד צה"ל גורל של אלפי אנשים ביום? מהי תפיסת עולמו של המפקד? מה הוא יודע על "השטח" עליו הוא מופקד? מה יחסו לאוכלוסיה, לאנשים? במקרה שלנו התשובה כאן:"אני מוכן לדבר איתך רק כשאת בלי התג של מחסוםwatch, ואני בלי המדים". מיד הסכמתי וקבעתי איתו פגישה למחר בתל אביב. אפילו קיבלתי ממנו את מספר הטלפון שלו. אבל מיד התברר שאין בזה צורך כי הוא לא התאפק עד מחר, והמשיך לדבר איתי. לדבר, ולא להקשיב. ניסיתי להשחיל מלה ולא הצלחתי.ובכן, לדעתו אין כאן כיבוש! זה לא כיבוש. המחסומים נמצאים כאן כדי ש"הם" לא יפוצצו אותנו, כמו שהם עושים בעזה. והציטטות מדברות בעד עצמן:
"אני משדרות. מה שהם עושים בשדרות אני יודע. 8 שנים אנחנו תחת קסמים. אילו הייתי ילדה הייתי בוכה... אבל אני לא. אני מדבר מתוך כאב, מתוך הלב שלי. אתן רחוקות משם. ואתן - הארגון שלכן - נגדנו. יש לכן אפשרות לראות אותנו פה ולשקר. לדווח שקרים ולהפריע לנו לעבוד. אתן רק מחפשות אותנו, בודקות שלא נרביץ לפלסטינים, לא איכפת לכן מאיתנו, רק מהפלסטינים."אני מנסה לומר לו שאני חושבת שהחיילים שלנו הם קורבנות הכיבוש, אבל אין עם מי לדבר כמובן. אני מתרחקת מהמחסום ועוברת להצטלבות של הכביש מקוצין עם הכביש למחסום. שם אני מדברת עם נהג מונית, שמחכה לאות מחייל שירשה לו לעבור לכניסה לשכם.המפקד עוזב את משמרתו ומתקרב וצועק לעברי: "אסור לך לעמוד שם". אינני מבינה, ואני מתקרבת אליו לשאול במה העניין. והוא בשלו: "אסור לך לעמוד שם ולדבר עם נהג פלסטיני, את מפריעה לי בעבודה".אני עונה לו שאני מחוץ למחסום, מוטב שלא יפריע לעצמו ויחזור למחסום... הוא מתעקש שעלי לחזור ולעמוד במקום שעמדתי. לשרה, שמנסה להרגיע אותו, הוא אומר: "רק בגללך אינני קורא למשטרה".שרה שואלת אותו מדוע יוצרים בעיות לאנשים שיוצאים ונכנסים לשכם, כשכל זה בתוך פלסטין. על זה הוא עונה: אין פלסטין. כל זה ישראל. זה המקום שלנו. ושוב מציין בגאוה שהוא נמצא בשדרות 8 שנים, וראו מה הם עושים לנו.ההגיון איננו חלק אורגני מטעוניו, מדרישותיו, ומתפיסתו. הוא שונא ערבים, ושונא את חברות מחסוםwatch. אלה הדברים שמדריכים אותו. ואל אלה נוספת תחושת הכוח המְשַכֶּרֶת.
16.40 אנו עוזבות. קשה להמשיך. למה בעצם? הרי לא קרה שום דבר נוראי...