דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ה' 18.9.08, בוקר
6:00 – מעבר סנסנה - מיתר
הרבה משאיות בצד הפלסטיני, אך בשעה הזו המחסום כמעט ריק מאדם.
כביש 60
המחסומים בדרך לחברון פתוחים. אין תנועה בכבישים, בגלל השעה המוקדמת והרמאדאן.
6:30 – חברון
מחסום בית המרקחת ריק לגמרי. אנחנו מגיעות לתל רומידה ובגלל השעה המוקדמת עדיין ריק שם. במחסום ארבעה חיילים ושני שוטרים.
החיילים לא מאפשרים לנו לעלות למעלה לכיוון בית הכלוב, ואנחנו מחליטות להגיע לשם מהצד השני עם מיכאל, בנה של ציפי, שעושה לנו סיור באזור. למעשה, אנחנו עושים עיקוף של כעשר דקות, על מנת להגיע לאותו איזור, שהמעבר אליו נמנע מאיתנו בגלל החיילים. העיקוף מתחיל בעליה מאד תלולה, ואנחנו תוהים כיצד אנשים מבוגרים מסוגלים לעלות אותה. בהמשך אנחנו עוברים דרך פרצה בגדר ומגיעים לשטח אדמה שנחפרו בו בורות אשפה רבים. האזור מלוכלך מאד, אשפה מפוזרת בכל מקום. מיכאל מסביר לנו שמכיוון שהצבא מונע כניסה של משאיות אשפה לאזור, התושבים חפרו בורות בהם הם שורפים אותה. בפועל, לא כל התושבים משתפים פעולה וחלקם שורפים גם במקומות אחרים.
בשעה שאנחנו עומדים שם, אנחנו רואים ילד קטן הולך לבית הספר. הוא נראה אב
וד, לא כל כך יודע איך להגיע לכביש. כאמור, אנחנו נמצאים במעלה הרחוב והוא צריך לרדת למטה, אך לא יכול לעבור בדרך הסלולה ונאלץ לבצע את כל העיקוף.
ציפי ואני חוזרות למחסום. בשלב זה הרחוב מתחיל להתמלא. תלמידים רבים עוברים במחסום ונבדקים על ידי החיילים. שני השוטרים שהיו במקום נעלמו וביחד איתנו שוהים במחסום שני מתנדבים מאיגוד הכנסיות האקומניות. החיילים תוקפים אותנו, טוענים כי אנחנו עוזרות למחבלים, וכי כל הפיגועים הם באשמתנו. אני עונה להם והם טוענים כי כל הילדים הנבדקים במחסום (גם אלו בני החמש והשש) הם מחבלים פוטנציאלים
.
אחד הילדים הקטנים שכבר עבר במחסום מתחיל לבכות. הבכי מעורר את חשדם של החיילים והם קוראים לו ולחבריו שוב ובודקים אותם פעם נוספת. הם מונעים ממני להתקרב ולצלם את האירוע.
אנחנו עוזבות את המקום ויורדות למטה.
מחסום תרפ"ט ומחסום בית המרקחת ריקים, התנועה בהם זורמת כסדרה.
בקריית ארבע אנחנו רואות שלט שמבשר על הקמה של בתים חדשים.
כביש 317 – התנועה זורמת, לא ראינו מחסומים או נוכחות צבאית באזור.