בית איבא, יום ד' 12.11.08, אחה"צ
לאחר ביקור אצל משפחה בכפר חארס (שהבאנו לה מצרכים לבקשתה) –
15.10 הגענו לבית איבא. גשום וקריר. זרמי מים
שוטפים את הדרך. צילמתי את השלוליות שהעוברים ושבים נאלצים לעבור דרכן או מעליהן.
הסככה ריקה. תנועת המכוניות זורמת ואין תור.
מוזר, אבל דווקא היום בודקים את תעודות הזהות של הנכנסים. המפקד בודק ומכוון אותם לעבור במסלול היבש, ולא במסלול הרגיל שבו מים זורמים.
ת' (מהמת"ק) וחייל מוכר לנו פוגשים אותנו בחביבות ומשוחחים איתנו. המפקד –כנראה חדש במקום – מרגיש אי נוחות בנוכחותנו.
פתאום אני רואה שהמפקד איננו, ובמקומו חייל בודק את הנכנסים ומכוון את הנבדק לצעוד בתוך המסלול המוצף מים זורמים...
באופן ספונטני, ללא כל מעצור או בקרה, התקרבתי ו"הוריתי" לפלסטיני לעבור למסלול היבש. הפלסטיני היה מבולבל, לא ידע למי לשמוע, ואני חזרתי ואמרתי והראיתי לו בידי שילך מסביב למסלול היבש. החייל גם הוא היה המום מהתערבותי, ולא אמר דבר, וכך הפלסטיני אמנם עבר במסלול היבש.
מיד הופיע המפקד, שכנראה ראה את המתרחש, ושאל אותי: "מי את?". עניתי "אזרחית". הוא:"אין לך מדים ואת נותנת הוראות?". שתקתי. רק הבטנו זה בזו... מבטו היה עויֵן כמובן. למרות זאת, הוא שלח את החייל לתפקיד אחר, והוא עצמו המשיך להעביר את האנשים במסלול היבש.
(החייל ש"הודח" נראה כמי שאינו מבין, לא את תפקידו, ולא מה שקורה, וכדי ללכת לתפקיד שהורה לו המפקד – הלך במגפיו לתוך המסלול המוצף מים...).
כאשר המשכנו לשוחח עם ת' ועם חייל אחר, ניגש אלינו חייל חבוש באפו. שאלנו אותו מה קרה לו, ובעודו עונה לנו שהוא עצמו "החטיף" לעצמו מכה ברובה, המפקד זרז אותו להמשיך בדרכו ולא להתעכב איתנו. כולנו הבנו את הרמז.
המחסום רוב הזמן כמעט ריק, גם תנועת כלי הרכב מועטה.
16.10 עזבנו.